לעיתים אני נפעמת מהווית נשמתי. שהרי תאי גופי מתחלפים כולם כל פרק זמן,ולזכרונות יש את ממלכת הנצח.
מגרות מגרות,חלקן מועדות לשליפה מיידית,קלות למשיכה,לחשיפה,חלקן שמורות בכספות.
שכבות שכבות של זכרונות
מה שבמבט ראשון נראה שטחי ודל, קליפתי- מתקלף וחושף תחתיו רבדים מלאי תוכן ועניין, ששרדו. הקושי לטייל בנבכי הזכרון, אם קיים כזה, אינו בהכרח נובע מ"זיכרון גרוע", וגם לא בהכרח מחשש לחשיפת סודות שהוצפנו...
אוצרות חבויים בינות לתאים האפורים. חלקם פוצעים עדיין, אפילו הסרת האבק בנשיפה
עלולה להכאיב. קטעי זיכרונות, חלקם עמומים, כהים. אני מרימה ובוחנת שברים קטנים,
רסיסים. מצרפת, מאחה. מדביקה. הדבק זר אך לפעמים נטמע. בולט או משתלב? האם
התפרים נראים לכל עין או רק למתבונן מקרוב, למי שיודע? לפעמים חסרים חלקים. היד
הכותבת אמורה להשלים את הפיסות העלומות, הדמיון בורא קורים בין שבר לשבר ב??מקום
הגידם. אך אני חוששת להציב שם זיכרון חלופי, איבר זר, חלקי חילוף פלסטיים שקרניים.
לעתים, ורק אם גוף הזיכרון נוכח בעוצמה ברורה, אני חשה שמותר, שיסולח לי בפינות
הנשכחות.
לפני 15 שנים. 9 בספטמבר 2009 בשעה 22:03