מבבלגת לעצמי את השכל

חלון חדרי עומד כמו תמונה ממסגרת קורא לי להציץ לתוך החלל העמוק שנפער
נעמדת שקטה בתקווה לדבר עם השמיים
עננים שחולפים כאילו מזיזים את הירח העגול.הוא בתמורה מעניק להם אור מוצלל
שולחת יד לתוך התמונה,עור מצטמרר לזכרו של סוף הקיץ עת של סתיו שמבשל את החורף.
התמונה ברורה כמו ענן מעובה שמתנחם באור ירח.
האדרנלין קורא לי אליו.מצאתי תרופה חדשה.
אגודל ואצבע מלטפים שערה בודדת לאורכה הלוך ושוב.השעמום עלה על הבמה חסרת הקהל,ושארית מבוך סתום יודעת שאין לה סיבה.
לעיתים חוסר בהירות זו הבהירות עצמה.
אחרי החלון אפשר לשבת על כסא בתוך חדר חשוך עם בגדים לבנים.
מבט חטוף לחלון הפרוץ מגלה את אנחת הרווחה של הוילון הנושם את הרוח,כאילו היה שיער ראש המתבדר מתכנית הבידור של הרוח.יש לה רייטינג גבוה לאחרונה,זה מביא את הגשם.
מסתבר.
הכרת הטוב,הכרת המיותר .הכרת הסדר שהכל בסדר גם כשלא בסדר.
הכל בסדר.
ההפך מבלאגן.גם הוא חלק מהסדר,אחרת איך היה סדר?זה לא רק בליל הסדר.
מישהו איתי גם כשאני לא איתי,ויש מצב נינוח גם כשהמח נוגח.
מהלכים ביום מרגיעים אותי בלילה.למדתי לעשות ולא רק על לחשוב לעשות.
עוד מבט חטוף לחלון,לוילון
ופתאום הבנה שעונות השנה עונות על השאלה שגם שקצת לא בסדר,הכל בסדר כי אני משתינה והכל השתנה.