פועם.
תחושה מוזרה...
לאחרונה בלוגים נהיו סוג של תראפיה,משהו בלדעת שמקשיבים לנו,גורם לסוג של נחת,גורם לסוג של...טפיחה לאגו-ולמה אני מדברת בשמם של אחרים?,מדברת בשם עצמי,זו למען האמת המטרה הנעלה של הבלוג שלי...
"הבלוג שלי"..מממ מצלצל לי נעים.
הצטרפתי לעולם השקט ,שלי ושל תקתוקי המקלדת ,כתיבת מחשבות,הפעם לא אישית,שלי אל מול מי שבוחר לקרוא אותי.
זה מלטף..
יש לי כ"כ הרבה מה לפרוק,ואני לא רצה לשום מקום,בצעדים קטנים,אט אט אחשף..נבכים מנשמתי וממחשבותי הכמוסות יבואו וישפכו כאן....למעני,רק בשבילי,בשביל להיכנס לכלוב וללחוץ על הבלוג האישי שלי,לקרוא אותי מחדש ולחייך,להתבונן,לקרוא -ולהבין איך מיום ליום אני משתנה,לומדת,לראות איך עיקר הופך לטפל כשמוטיב "הזמן" הוא חלק ניכר מזה..
להביט במראה שלי,אל מול עצמי ,מן הצצה שקופה כזו אל תוכי..
נראה לי שבינתיים הספיקו לי מילות פתיחה..
ויש לי עוד גירוי שקורא לי להיכנס אל כלוב החופש הזה ופשוט להיות.
פשוט להיות.
אני.
לפני 20 שנים. 21 באוקטובר 2004 בשעה 7:59
