מבבלגת לעצמי את השכל

פעם...
פעם זו מילה שיכולה לכלול בתוכה כ"כ הרבה פעמים,כ"כ הרבה פעם יש...אפילו לפני שעה זה כבר "פעם" בשבילי.... זו מילה כ"כ גדולה שיכולה להכיל בתוכה עד אין קץ,ממש חיים שלמים.
פעם...
כשהייתי ילדה
פעם...
כשהייתי נערה מתבגרת
פעם...
כשסיימתי תיכון
פעם...
כשהייתי חיילת
פעם...
כשעברתי את השינוי הגדול של חיי
יכלתי לבכות,בכל רגע נתון. עד השינוי שפרץ אל חיי.
יש להיות רגישה ויש להיות רגשנית -אז אני יכולה לומר שאצלי הרגש תמיד פעל שעות נוספות,ויכלתי להשתייך לקולגה של קריסטל הבכיינית משושלת ..
זה היה להיות רגשנית -כל דבר גרם לי לבכות.
בדיעבד- אני יכולה לומר ש...פשוט בפנים שמרתי כ"כ הרבה-שלא במודע,וכל פיפס ולו הקטן ביותר גירה את כל מה ששמור עמוק עמוק שם בבטן..וזו הייתה הדרך שלי לשחרר .
אחרי השינוי שעברתי,אותו שינוי שחיבר אותי לעצמי מחדש,אותו שינוי שהראה לי אותי,במלוא הדרי,יפה,יפה מבחוץ ומבפנים (פעם לא העזתי לומר דבר כזה!) הבכי נהיה משימה....
כמעט בלתי אפשרית.
איפשהו התחלתי להתמודד מול השדים שלי,מול הפחדים,מול כל היופי שיש לי להציע ולא להתנצל עליו..מה שגרם לבכי שפעם הגיע בלי שום מעצור להתעכב,ואולי בזבזתי את כל הדמעות שהיו לי באותו "פעם" נוסטלגי?...
היום הפורקן שלי הוא דרך צחוק,אבל זה לא משתווה לבכי שפשוט שוטף את הכל...ואולי אין מקום להשוואות בכלל-גם אם האפקט דומה..באחד יש כאבי בטן,ובשני עיניים אדומות.
לפעמים אני תופסת את עצמי בוכה מאחורי חיוך..
וזה לא שאני עוצרת,הוא פשוט ממאן להגיע.
תהיתי,אולי בגלל שבאיזשהו מקום אותה תמימות של ילדה הלכה פרחה לה,הילדה הזו כבר אישה,והאישה הזו חזקה...אבל מי אמר שהחזקים לא בוכים???...ההפך...לא לפחד להראות חולשה (וחלילה,בכי רחוק מלהיות חולשה...מוטעה לחשוב כך.) זה רק מעיד על חוזק...כי כשבנאדם מראה את כולו...הוא מראה כי אין לו ממה לפחד,הוא שלם...-במקום כזה הוא חזק....ולא צריך שיריון..
אפילו דוד המלך נלחם בגוליית המשורין ברוגטקה..

היום זה יום ש...
אני זועקת אל הבכי,רוצה שהוא יבוא...
מרגישה את הגולה המצטברת הזו בגרון,והיא כ"כ תקועה..כמו איזו סתימה בכיור.(..אולי אני פשוט צריכה שרברב? בעצם פומפה..),ואין,כלום, נאדה! גורנישט!.....
צריכה גירוי שיוציא לי אותו...

נראה....
הלילה עוד צעיר...

ומקסימום..
תמיד כשהשמש נולדת ליום חדש התחושות הרבה יותר... קלילות...

לילה נעים לי...,ולכם...