מבבלגת לעצמי את השכל

אז כן,מרגישה לבד למרות שהוא יושב מאחורי.
ככה כמו רקע של אור,של תו שמתנגן,של חלק מתפאורה דוממת במודעות גבוהה שמודיעה לי על קיומו באופן חד וברור.
בימים האחרונים אני מוצאת אותי נושבת מצב רוח אפלולי ומרתק,מלא באפור וגוונים של ענננים כבדים של גשם.
הורמונים הורמונים רצים לי בדם ומשגעים לי את המערכת.
אחרי שגילו לי ציסטה בגודל של כדור טניס בשחלה השמאלית אני עוברת תהפוכות במצב הלב והשכל.
מנעד רגשות נולדים בי ומשגעים לי את המערכת.הראי היחידי שמראה לי את חוסר האיזון הוא התכשיט שיושב מאחורי ולא יודע איך לאכול אותי,בדיוק כמו שאני לא יודעת איך לעכל את עצמי.
חייבת חייבת לפרק לפרק לפרק וכאילו קשרו לי את הידיים בחליפת משוגעים.
אין יכולת לזוז,הכל לוחץ ויש משהו מכובה באור הכי מסנוור שיש.
תקשיבי תקשיבי לעצמך
תחזרי תחזרי למסלול
תהיי בריאה. ככה סבתא אומרת.

אז נסענו לכותל היום.
וליטפתי קיר עם אבנים שאלוהים יודע איך הונחו אחת על השנייה
ולקחתי תהילים,ובכיתי מזמורים,ובהונות רגליי הודיעו לי שדמי קופא ולא מצליח להגיע ולחמם אותן
הכל בוער אבל בעצם מקפיא.

לפחות נולד בי צורך לכתוב מתוך צורך עז להבין מה קורה לי בגוף,בלב,בראש ובנשמה.
אני כותבת לעצמי,בשביל עצמי ובשביל כל הדרך שמחכה לי.

המהות הנשית שלי מוטלת בספק.
יש איזה כדור ניס שמתיישב לי בפאקינג גיל 31,כשהשם האמצעי שלי הוא "בריאה כמו שור" ומטלטל לי את כל התדמית שלי על עצמי.
מי בכלל רוצה ילדים?אני? כן. אני. יותר בגלל הידיעה שיש לי חסימה .
הוא אומר לי בואי ננסה ונראה.
מה ננסה מה? מה נראה מה? ניסוי לטעיה?ניסוי ותהיה?
לא ככה אני רוצה להפרות את עצמי.
אני רוצה את זה מתוך כוונה מלאה.
ואני רחוקה אלפי שנות אור מהאור הזה שמבקש להידלק ברחמי.
הרחם שלי פאקינג חסום.

הלילה התעוררתי מכאב בצד שמאל.
כאב חד ודוקר ששיתק לי את כל רגל שמאל.
ההיא שוקראים לה ציסטה כנראה שנעים לה בתוכי והחצופה משמינה לי בתוכי מדושנת עונג וחדווה על מציאת מושבה נוחה ורגועה.
בתוך כל זה אני מרגישה שהתחלקתי לשניים.
פיצול אישיות,חיות בי שתי שרות-כל אחת שרה לה שיר אחר.
אחת שיר ערש והשנייה דארק מטאל.
מי תנצח מי?
האם האור ייגבר על החושך?
ברור לי שכן.
זו מהותי.
אבל אני חייבת לעבור דרך השבר,להישבר לאלף רסיסים,לבעוט בכל המערכות שלי,לגעת בקולו של הפחד,לדבר אותו לכל אוזן שלא רוצה לשמוע בתוכי,עד שהוא יתמוסס ויבין שאני ימיס לציסטה הזו את הצורה.

השאלה הקודמת לכל המהות הנשית היא למה היא הופיעה?
מה מקור התקיעות בחיי.
קצה חוט יש,
יש אפילו חבל עבה ושעיר שיודע את עצמו ויודע למה .
חוסר דיוק מוחלט בהבנתי את דרכי.
יציאה מהמסלול,חוסר השראה ואינטראקציה פנימית.

כמה אירוניים החיים האלה יכולים להיות.
בונה בית עם ויסודות עם בן זוג מדהים ומצד שני גוש מיימי תופס את מקומו של פרי אהבתנו.
חה!!!!

כן כן
חה!!!

זה הדארק סייד אוף ד'ה מון שלי.

הלייט סייד אוף ד'ה מון שלי מגחך על כל הדיאלוג שנרשם כאן ויושב על ערסל וממתין לגברת שרה החשוכה שתסיים להקיא את כל הרעל שלה ולהדליק חזרה את האור.
כי אין אין אין מה שישבור אותי גם כשאני שבורה לרסיסים.
אני יודעת שהתסריט אופטימי,אני פשוט מאותן דמויות בעולם הזה שצריכות להבין את עצמן דרך שריטות שהחיים מביאים איתם.
התסריט בחיי בונה את עצמו לכיוון הטוב דרך הלא טוב לכאורה.
לכעורה.
ההבנה של היופי בתוכי נולדת מתוך כיעור.

לפחות זה מביא אותי לכתוב.

סה"כ הציסטה הזו היא מתנה.
היא משקפת לי את מקום רצוני בעולם הזה...
את הצורך שלי באמהות,שעד עכשיו היה חסר צורה,אמורפי ונודד בין רצון לבין חוסר רצון.

אני רוצה אבל רוצה קודם להיות בריאה.

אני לא מושלמת.
אני שבירה בדיוק כמו השבלול שחוצה שביל הולכי רגל בגשם.
ניתנת לדריכה,אבל עם שריון חזק ועדין שמגן עליי.
בכל זאת עולם סוער יש שם בחוץ
בפנים יותר אגב.

כאב הוא הזדמנות להירפא.
נחש עומד בפינה
ורק החלטה להתחיל מחדש תביא אותי בצורה טריה חדשה ומוארת.

נזכרת במה שבאמת חשוב.

זמן יגלה יהלומים בסלע.