מבבלגת לעצמי את השכל

"יש לי בלוג"....לחשתי...
הוא התקרב אליי לאט ולחש לי באוזן..:"תגלי לי איפה.."
ואני בחיוך זדוני,עוד מוחקת את הדמעות של מקודם ,עונה לו:"איפשהו"...
"תגלי לי איפה" הוא לוחש שוב,תוך כדי נשית התנוך שלי...,ואני בחצי התנשפות לחישתית,חצי כואבת...שוב משאירה ערפילית של מיסתורין ונשארת אנונימית.
ככה בערך היו חמש הדקות האחרונות לפני סיום כל הסופ"ש ההזוי הזה.
ועכשיו אני כאן. הכל עף,המח שלי על סף התפוצצות אוכלוסין של מחשבות,ממש כמו מיליארד סינים קטנים שאוכלים צרצרים רעשניים על שיפוד באמצע שוק סואן.<מישהו הבין משהו?>.
אז ככה....עברו עליי שבועיים-איך לנסח זאת בצורה עדינה? שבועיים של כאפות מכל עבר.
עם כל התובנות שהסקתי על עצמי אני יכולה לכתוב ספרייה שלמה...,הבנתי את הפחד שלי להרגיש טוב-לכן אני מתמסרת לכאב-מכאיבה לעצמי בכוונה,רק בכדי שחלילה-לא יהיה יותר מדי טוב...-מזוכיסטית קטנה-גדולה,הבנתי שהלב שלי התחזק ....אבל התחזק יותר מדי...,הוא נהיה קשה,הוא מרחיק אותי מלהרגיש,הבנתי שאני מפחדת להתמודד-לכן הרצון לפוגג את עצמי כל פעם שאני מרגישה רע-פשוט רצון להמציא קסם שמעלים אותי בעזרת נצנוצים..,אולי אפילו להזדחל מתחת לשולחן הגדול שיש אצל אמא ואבא בבית כדי שהמפה תכסה את הכל ואף אחד לא יראה את הילדה שיושבת בשתיקה ובוהה בעיניים ריקות. הבנתי שריק לי.,הבנתי המון,אלו רק דוגמיות..
אבל בעיקר הבנתי שאסור לי בתכלית האיסור לעשן סמים. זה מה שקורה לי כשהאשליה מתחילה לחלחל בצורה של ג'וינט ומתחילה לחולל חדות וסערה שאני לא תמיד מוכנה להתמודד מולה.
עייפה נפשי מתלאות היום,והכל רגע מבולבל...
הפוסט הזה הוא באמת בשבילי...לפרוק...אחרי הבכי ששטף,שהעיר,שהאיר וגם כיבה.
הולכת לי לישון.
לילה טוב לי.
ולכם.