מבבלגת לעצמי את השכל

ומה הכותרת הזו אמורה להביע??!!
כבדה..
אני לא כבדה!! <בטון קטנוני של ילדה בת ארבע>

נכון שתמיד מרגישים הרבה יותר טוב בבוקר? <ככה לפחות ההנחה הרווחת>,אז הנה-הציפורים כהרגלן משכימות קום ומספרות לשמש את מה שעבר עליהן בלילה ,אנשים קיים לחיים,אחרי תרדמת של כמה שעות,והמוכר של המכולת מסדר את הלחמים בארון.
אז הכל תקין,לא?...
חה! הכל תקין...
כשיש סתימה בכיור-אנחנו יודעים לקרוא לשרברב
כשאנחנו רוצים להתחדש להשתנות ולהתנקות-אנחנו קוראים לצבעי (בשביל הקטע-הרי ברור שאני צובעת בעצמי!-או יותר נכון אבא שלי צובע לפי חליליי...אבל זה כבר פוסט אחר>
כשהמחשב אפילו מתקלקל -אותה קופסא שבמקרים מסוימים פשוט משתקת אותנו אם היא מחליטה לשבוק חיים ולהלחיץ אותנו-אנו קוראים לטכנאי. <שלפעמים מוציא ת'מיץ ומגיע לפי שעון משלו>
אבל מה קורה כשמתקלקל משהו בפנים?
איזה בפנים אתם שואלים? ......אי שם בממלכת הבטן התחתונה ...ובאיזור החזה המהולל.
אתם לא יודעים על איזה שרברב,או צבעי,או טכנאי שיכול לתקן את השבב שהחליט לעשות לי בלאגן פתאום בכל חלק בחיי?.
לא,וגם אם כן,אתם מכירים רק את איש המקצוע שלכם-שלכל אחד יש כזה,וכל אחד מתקן לפי איך שהוא יודע,לפי איך שטוב לו.
אז גם לי יש אשת מקצוע-היא שולטת על גבולות מח-לב... ,אבל נראה לי שהיא קרסה,לא בא לה לעבוד,היא לקחה חופשה חורפית <היא תמיד עושה לי את זה בחורף!> ואני קורסת בגללה!.
והיא....זו אני....<בנוסף לעשרות האלפים הדמויות הנוספות ששכונות בתוכי >.
אז מה אני עושה עכשיו? ולמה כ"כ קשה לי לשמוח?
לפעמים אני תופסת את עצמי חושבת על דברים שהם כ"כ עמוקים לי,עד שאני נבהלת מעצמי,נבהלת עד כדי כך שאני לא מעזה לדבר על זה בקול רם,ואפילו כאן בבלוג אני כבר מתחילה לפחד לדבר על הדברים,עצם העובדה שאני מבקרת את ע צמי בכותרת של הפוסט,כבר מעידה על איבוד מטרת הבלוג שפתחתי כאן-רוצה לשחרר....-במקום זה מתכווצת,
רוצה לדבר.....-במקום זה נאלמת
רוצה להתגלגל מצחוק...-במקום זה בוכה..
רוצה לאהוב......-קודם כל את עצמי.
ושלא תבינו לא נכון,במכלול הגדול של חיי הכל טוב...
אבל מה לעשות שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים? שהם הגדולים? שהם בעצם אני?
בקיצור...נמאס לי לרצות להפוך לרואה ובלתי ניראית..
נמאס לי לחשוב יותר מדי..
נמאס לי להקיף את עצמי באנשים שפשוט גורמים לי להתרוקן עד כדי קשיי נשימה...
נמאס לי לחפש מילים שלא יוצאות לי.....-תמיד אהבתי את השתיקה,השתיקה המתוקה-...-אחרי הכל מהן המילים אם לא השתיקה?
אז בינתיים, אני לוקחת שאיפה...למלא את הריאות,להכניס אויר חדש,שימלא את מקומו של הישן..
ארגע אחרי הסערה שאפפה אותי בתקופה האחרונה..

ואלך לענטז לי לצלילי המוסיקה המקפיצה....
כי אחרי הכל....
אני לא כבדה!