מבבלגת לעצמי את השכל

כבר שלוש שנים שהוא מחזר אחריי.
כבר שלוש שנים שאני אומרת לו שאני והוא זה לא.
פשוט לא.
היה ביננו ,פעם מזמן ,בגלגול אחר של חיי סיפור אהבה הזוי.
הכרתי אותו דרך XXXXX ובקושי שיצא לי לראות אותו.
מפגש קצרצר וטלפון.
א"חכ הוא טס..
הרחק מכאן.
יום אחד הוא צלצל....,הבטתי לצג הפלאפון (שאז היה מדגם ממש ישן..) וראיתי שיחה מחו"ל.
הוא היה על הקו.
היה שם הרבה צחוק
עם הזמן זה שינה צורה לרגש.
אח"כ לאהבה.
אהבה מעבר לים.
זו הייתה תקופה בחיי שהיה לי נח לאהוב ככה.
מצד אחד לא פנויה לזוגיות מלאה (אכלתי מספיק סרטים עם עצמי),ומצד שני מאוהבת עד מעל הראש.
אז הייתה אהבה...
אהבה נוחה.
לא מחייבת.
לכאורה.
(כן,אני מזוכיסטית,נכנסת למקומות בלתי אפשריים לעיתים.)
היה לי נח המימוש שבחוסר המימוש.
כשהוא חזר לארץ,הייתה לו חברה.
אני כבר הייתי במקום אחר- הספקתי להתאהב במישהו אחר,אמיתי יותר,מוחשי יותר.
אחרי חצי שנה שהוא היה בארץ נפגשנו.
הגוף שלי רעד,
רעד כי אני מכירה בן אדם רק לפי הקול שלו,מכירה את כל הטונציה שלו,יודעת שכל גוון קול יש לו את המשמעות שלו..
אבל לחבר את כל המכלול? זה היה הזוי.
הוא ישב אצלי.בבית. נשבעת שלא רציתי שיהיה ביננו כלום.
הוא ניסה.
אני דחיתי.
הוא ניסה.
דחיתי יותר.
הוא ניסה.
אמרתי לא! לא! אמיתי.
הוא הרפה..
רק לרגע.
והמשיך בשלו.
נכנעתי למאבק.
שכבנו.
לכאורה היה סקס מטורף,נוטף תשוקה ויצר...
נוטף שחרור ופתיחות
לכאורה..
(איזה מזל שיש מילה כזו.)
הגיע הבוקר,אחרי שכל הלילה התבוללנו אחד בתוך השנייה.
נכנסתי להתקלח.
לא רציתי להשאיר אותו עליי ( וקורה לי ההפך בדר"כ).
הרגשתי מזוהמת...
הייתי צריכה לזוז ללימודים,הוא עמד ללכת,נעמד בפתח ביתי
תפס לי את הפנים חזק,הסתכל לי חזק לתוך העיניים ואמר :

"את שלי!!! את שלי!!!"

אני יודעת שחלק יגידו כמה זה מחמיא....
אבל משהו שם..
משהו שם קיפל אותי.
כיווץ אותי.
חדר לי לחופש שלי.

כל מה שהיה לי לומר בחזרה היה :

"אני לא שלך! אני שלי..."

ידעתי שאני לא אהיה איתו.

הוא לא הפסיק להציק מאז.
אני הבהרתי שאנחנו לא נהיה ביחד.

חלפה לה שנה..
במהלכה החלפתי מס' טלפון.
נעלמתי לו.
הוא מצא אותי לפני חודשיים.

אני,יותר מפוייסת,שמחתי לשמוע ממנו.
ואז הוא הבעיר מחדש את כל מה שהוא רצה לממש איתי.
הוא אמר שהוא רוצה להתחתן איתי,שהוא רוצה לנסות,שהוא רוצה להרגיש אותי וללמוד אותי .

ידעתי שלא,אבל אם אהיה כנה עם עצמי - זה גרם לבלבול.
אולי הוא באמת האיש שלי?

הוא הגיע לביקור,עם מכתב של 8 דפים שבהם הוא הקיא את ליבו.

ישבנו,הוא ניסה שוב.
הפעם לא נתתי לו להתקרב.
גם פיסית.
ישבתי רחוק ממנו.

הוא הלך...

אני הלכתי לבילבול.

אחרי כמה ימים עיכלתי.
רציתי לתת צ'אנס.

היום היינו צריכים להיפגש.
לא הייתי מסוגלת.

מכירים את המקום של ההקשבה העצמית?
בימים האחרונים,ככל שהימים התקרבו למועד המפגש של היום...
היה קול ממעמקי בטני שהלך והתגבר.
הוא התחיל מלחישה..
והוא התגבר לקול אילם.
קול שרק אם מצליחים לזהות את האמת.... יהיה אפשר לשמוע אותו.
אז הייתי בשקט...
הצמדתי את החלון הסגלגל של האוזן הפנימית שלי והקשבתי...
"לא.....לא.....לא...... אל תתפתי. את לא צריכה להיות שם.... את באמת יודעת את זה."

אני יודעת שזה לא נובע פחד.
זו פשוט ידיעה פנימית.


יש בו את היצר היצרי.
זה מה שמפחיד אותי אצלו.
זה היצר הגס הזה שגורם לי תחושת אונס ואיבוד חלק מעצמי.
זה לא היצר הבריא...
זה היצר דוקר. כזה שלא עושה לי טוב.


אז הקשבתי.
לעצמי.
ולכוכב נולד

😄