בבוקר..
היה לי רגע נדיר.
רגע שלא הרגשתי הרבה זמן.
אחרי ההתנהלות הרגילה שלי בבקרים...
יצאתי החוצה.
הכל היה שונה.
לא הייתה נפש אדם בחוץ.
כל מה שקשור לבני אנוש - פשוט נדם.
לא מכוניות,לא דיבורים,לא בתי אריזה ומכסחות דשא (שלפעמים בא לי להרוג אותם כשהם עושים את זה ב-7 בבוקר)
הלכתי על השביל בקיבוץ ..
ופתאום זה תפס אותי.
הייתי לבד.
רק אני..
השמש עוד הייתה בשלבי האור הטהור...
החום הזה שרק עושה נעים...
שהירוק זוהר והכל מנצנץ
באמת שזה היה ככה. אני לא מנסה להתייפיף.
אני והטבע,עם הרי נפתלי ברקע.
ואז הסתנן לו איזה זכרון אהוב
שקילבתי כבר מזמן על מדף הזכרונות.
באמת ששכחתי ממנו .
כנראה שהוא לא שכח אותי.
הזכרון הזה ,הסיטואציה שתיארתי...
היא הריח של החופש.
מתקופה אי שם הרחק בהרי ההימלאיה.
בקרים של שקט.
מופתי..
שקט של טבע.... -כי אי אפשר לקרוא לזה רעש.
הרמוניה שמדגדגת את הטבור מבפנים.
אז נזכרתי..
היה כיף.
הלכתי לעבודה.
אני עדיין בחופש.
חופש הבחירה 😄
פשוט לא בהימלאיה.
לפני 18 שנים. 7 בספטמבר 2006 בשעה 22:45
