מבבלגת לעצמי את השכל

מאיץ בי ללכת.
מראה לי את התכלת.

שמתי פרגוד שחור
מבחן אמונה קטן
גם כשאין אותה
היא שם.
אז תמיד יש "כביכול" בעצם?
זהו עצם העניין אולי..
ואולי העצם היא רק של כלב.

אתמול הייתי מלאך בלבן
גם שם הרגשתי לבד.
אולי תלושה יותר נכון?

אני דף מקלסר ששתי החורים שלו נקרעו..
נפרדו משאר הדפים.
ככה אני עכשיו
תלושה.
לא שייכת לשום מקום.
גם להוציא את מיץ הזבל שלי אין לי לאן..
יותר נכון לא מרגישה שיש לי כלפי מי לחשוף אותו.
אז אני מסריחה את עצמי בינתיים...
עד שאחנק.

וכשאחנק?
אולי היא תגיע?
המנצנת?
המבצבצת?
הדמעה הארוכה?
הארורה?
שתזלוג?
שתחייה?
שתחייה הזונה!

תמונה:
אישה בשחור לבן מציצה לתוך מסגרת חלון צבעונית..
רואה את הצבעים אני
אך לא מרגישה אותם.
העולם כרגע אדיש אליי.
זה רק שקר של התקרבנות.
אני אדישה אליו...
אל העולם.

הכי גרוע לפתח אפתיות
לגעת בלי לחוש
די מפחיד כשחושבים על זה.

מה הפתרון?
לפתוח את החלון?
לפתוח את שק הדמעות?
להרגיש?

התלישות הזו שואבת לי ת'מאגרים

איפה העושר הפנימי שלי?
איפה יכולת ההטענה שהייתה לי מעצמי?

שונאת פרידות!
מפורדת מעצמי.
אמביוולנטית.
דו שיח פנימי מפורט,מבולגן..
אלוהי משו.

זר,צרור,תפזורת של מילים..
עולם האסוציאציות שלי..
עולם הרגשות חסרי הרגש שלי.

כוכב הלכת הקטן שלי..
כרגע השמש מסתירה אותו.
מחר יום חדש