מבבלגת לעצמי את השכל

להבין מה עובר עליי.

אתמול ישבתי עם חברה שאמרה לי "את פאקינג חזקה! כ"כ חזקה"
היא הזכירה לי.
לפעמים בין כל ההתמודדויות,אני שוכחת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת
יותר נגמרת.
כשאני עומדת מול מראה אני לא רואה אותה. גם לא אותי.
אבל רק לפעמים.
כשאני עומדת מול אנשים
אני רואה אותי הכי חזק שיש
מול כל אחד אני רואה צבע אחר שלי
אתמול,כשהרגשתי חלשה,
נזכרתי כמה אני חזקה.
אפילו דרך החולשה.
לא תמיד זה טוב לחשוב ולנתח את הכל
גם רופאים צריכים לישון
מרפה
מרפאה
אותי.
אני לא לבד,גם בהכי לבד שלי
לא...
אני לא לבד.
נזכרת שהזנחתי את מע' היחסים שלי ביני לבין אנוכי.
יש גם את עצמי,ואותי.ואת אני.
אז איך לבד?
אני להקה...
לעיתים אקוסטית,לעיתים רוקיסטית
גם פילהרמונית.
לעיתים.

אתמול היה לי יום קשה בעבודה
מרב שסומכים עליי,השאירו אותי לבד
לא אחראי משמרת,לא בעלי המקום,לא ברמן..
אני לבד.
לא פציתי פה..
משמרת שלמה..
פירפרתי כמו נמלה
הייתי הברמנית,הייתי המלצרית
אפילו פיפי לא יכלתי לעשות.
למה?
כי פאקינג "היא מלצרית טובה"
למה?
כי פאקינג לא הרמתי ידיים ואמרתי "אני לא יכולה להסתדר לבד"
8 שעות של לחץ במסעדה..
השף מציץ מבעד למטבח
יצא אליי ואמר לי :"אני רואה אותך..."
הוא התחיל לעזור לי לעשות פוליש..
ביוזמתו.
לא התלוננתי בפניו
הרגשתי את הגוש מצטבר בתוכי
לראשונה אחרי הרבה זמן הרגשתי שאני עצבנית
הרגשתי איך החיוך מול הלקוחות הופך ליותר ויותר מאולץ.
יכלתי לקבל אוסקר.
בסוף המשמרת
כל האחראים למינהם הגיעו..
המבט שלי אמר הכל
הם נבהלו..
איפשרתי לעצמי להיות שקופה סוף סוף
שיראו את מה שיש לי לומר גם בשפת גוף.
כשהם הגיעו..
אמרתי להם :"אל תדברו איתי בכלל,אני בחוץ ,הולכת לסיגריה"
יצאתי החוצה..
אחרי 8 שעות שאפילו הפסקת אוכל לא הייתה לי
הרגשתי עבד,הרגשתי מנוצלת
הרגשתי שאני לא מהטיפוסים שעושים סצינות
אני אחת שצריכה לדבר.
מנהל המסעדה יצא אליי
שאל אותי למה לא התקשרתי אליו,לבקש שיגיע..
אני???
אני צריכה ליזום את זה? המסעדה הזו שלי או שלך?
כמובן שלא אמרתי את זה בקול.
ואז אחראית המשמרכת שלי הגיעה..
הוצאתי הכל
יותר נכון הקאתי הכל
שונאת להקיא
אבל אין על ההקלה של אחרי.
זה מה שנקרא להשתנות מתוך הקושי..
לא כזה קשה להראות את מה שיש לך להגיד.
סוף סוף.
מסתבר שהשתנתי...