מבבלגת לעצמי את השכל

שבוע שהיה בנושא נגיעה וכל מה שבעמק האפור.(זה היה שבוע של עוד מלאן..אבל זה רק בלוג)
בכל אופן שבוע שעבר,במכללה,יש מנהג די קבוע לימי חמישי,אחרי יום שמתחיל בשעה 8 בבוקר,בשעת השקיעה האנרגטית ושעת שקיעת שמש,ממש לפני קורס "בדיקות מעבדה" ,כמה חבר'ה מהכיתה יורדים לשחרר לחץ על הכנרת (המכללה יושבת ממש למרגלותיה).
ומה הכוונה בשחרור לחץ?
משהו בסגנון עמידה במעגל,ומקל לבן וריחני שמשביע את הריאות,ואת המיינד.
דיברנו על חיבוקים.
הנפשות הפועלות:אני וש' חברתי הטובה,ג' שחוזר בתשובה,ל' שאנס אותי בחיבוקים עד שהבהרתי לו טוב מאוד עם מי יש לו עסק וא' שהוא הנייטרלי שבחבורה.סוג של מלאך .
החוזר בתשובה ,או בקיצור חוזב"ש אמר שיש לשמור על מרחק נגיעה,שחיבוק שהוא לא בין בני זוג הוא תמיד יגיע עם מניעים מיניים,גם אם בנות לא חושבות כך,הוא תמיד יגיע מחוסר כלשהו..
כמובן שמשפט כזה יצר התנגדויות על פני השטח..ממש כמו שהכנרת שיקפה .
אני וש' אמרנו שחיבוק זו הבעה של רגש...שחיבוק לא תמיד מגיע ממקום מיני,אלא ממקום של צורך להביע . החוזב"ש אמר שניתן להביע דברים גם בלי מגע.
היה שם שיח מאוד מעניין ככה לפני שיעור של המוגלובין וכל החבר'ה...
נשארנו עם זה. כל אחד עם השאלות שלו.
*
ועכשיו קפיצה
*

כל השבוע שהיה,היה אטרף.
עבודה שאליה אני צריכה להגיע בטרמפים,שנמצאת מרחק חצי שעה נסיעה ממני,-כי מה לעשות,אין לי גלגלים,ונח לי עם המעמד של הסטודנטית היענו מרוששת,
בין לבין עבודת סיכום בגניקולוגיה שאני צריכה לסיים.
לא האמנתי ביכולות התמרון שלי.
ארבעה טיפולים כל יום,ואחרי כל זה להגיע בחושך הביתה,עם ידיים שצועקות הצילו,ולהתחיל לכתוב ולהפעיל ת'מח.
אז הייתי בעניין הטרמפים...
היו לי חוויות מטורפות,מפגשים הזויים,מרגשים,שיחות והתבוננויות.
יום אחד אכתוב על זה ספר.
אבל הטרמפ הכי הזוי היה אתמול בלילה.
סיימתי את העבודה בשמונה בערב..
מושיטה אצבע ,אי שם עמוק בתוך הבטן יש פחד שמנסה להתפרץ החוצה,ואני עם מכבש עליו.
איש דתי,
בלבוש שחור עוצר.
חשבתי לעצמי :"אה,עושה מצווה,אין לי מה לפחד"
שואלת לאן..
עונה לי שהוא לכיוון קריית שמונה...
חושבת לעצמי :בכיוון שלי,אני אעלה.
מתפתחת שיחה
אני שואלת אותו מה מעשיו בקריית שמונה
הוא אומר שהוא מנסה להפיג את השעמום.
שתיקה רגעית
ומוסיף שזה עוזר לו להירגע.
אומר :"את יודעת,ככה נסיעה בחושך,סיגריה...זה מרגיע אותו"
ואני בתשובה אמרתי :"אז זו הדרך ש'ך שלהירגע?" וחייכתי.
"יש לך פתרון אחר לאיך נרגעים?"
העדפתי להתחמק מהשאלה...,אז החזרתי את הכדור ואמרתי :"יש כל מיני דרכים,כל אחד מוצא לעצמו..."
כמובן שהמטפלת שבתוכי לא יודעת לשתוק.במיוחד כשהמחשבות מטושטשות מלאות נפשית.
אז שאלתי :"ממה אתה צריך להירגע??"
"את באמת רוצה לדעת??"
"רק אם אתה רוצה לשתף.."
הייתי באוירה משועשעת ומסוקרנת,מהולה בפחד שמדליק כמה נורות אזהרה...
ופתאום הוא ירה לאויר :"נפטר לי ילד לפני חודשיים"
.
.
.
שקט.
בוסט של שוק לגוף.
גם לדיבור
גימגמתי.
"וזה משכיח ממני קצת,הנסיעות האלו,זו הדרך שלי להתמודד"
.
.
.
"בן כמה הוא היה??"
"שנתיים וחצי"
"ואיך זה קרה?"
"הוא הלך לישון ולא קם. דום לב."
"וואוו" אני אומרת.
באמת שאין מה לומר,ואז אמרתי:"אתה יודע? אלו דברים שמכניסים פרופורציות לחיים,הכל הבל הבלים,אנשים מקטרים על כלום,ודבר כזה...דבר כזה איך מתגברים? איך ממשיכים מפה? איך מתמודדים?"
הוא צוחק
צחוק פסיכי
וטוען שהוא עבר הרבה בחיים והוא רגיל להתגעגע.
הייתה שם שיחה מטורפת.
ואז...,אחרי שהוא שאל מה אני עושה,ואמרתי שאני עובדת בטיפולים,הוא נגע לי בברך.
בברך! בליווי ליטוף!
איש דתי,לובש שחורים,איש שהבן שלו נפטר,איש שאצלו מרחק נגיעה זה חוק.
נבהלתי.
ואז קיבלתי תשובה על אותה שיחה על הכנרת...
מרחק נגיעה
יש לה חשיבות
כי מה לעשות,ויסלחו לי כל הגברים
אתם חושבים מהזין. מהמקל הקטן הזה שיושב לכם בין הרגליים,לא משנה מאחורי איזה תחפושת אתם מוגדרים:דתיים,נשואים,חברים של..,לא משנה.
והבנתי..
שמידה זה דבר חשוב
ולא תמיד חיבוק הוא הכרחי,ולא עם כל אחד במיוחד כשלא מתחשק.
ולמדתי עליכם עוד משהו
ועוד נדבך מהתמימות שלי הלך לעולמו.
ככה זה כשעולים על טרמפים
.