כשהייתי קטנה תיארתי את ההוא שיושב שם למעלה בתור איש זקן,בעל זקן לבן וארוך,גלימה לבנה וטוהר מזוכך בעינייםבגיל 19 (בערך,אל תתפסו אותי במילה) יצאתי עם האקס המיתולוגי לסרט שאז בזמנו יצר תהודות מטורפות.
שר הטבעות זה היה.
בסצינה שגנדלף נכנס לראשונה,עם המרכבה בתוך הנופים הקסומים כמעט התעלפתי בקולנוע
משכתי לאקס בכתף בהתלהבות של ילדה קטנה וצרחתי בשקט שככה תיארתי את אלוהים כשהייתי קטנה.
בהודו
גיליתי שאלוהים נמצא בכל מקום
הוא בתוך האבקנים של הפרח
בתוך העץ הירוק
בתוך האוכל שאותו אני מכניסה לפה
בתוך האויר שאני נושמת
והתגלית הגדולה הייתה שהוא גם בתוכי.
קלישאה?
חלק מכם יגידו שכן
בשבילי?
זו האמת לאמיתה.
מאז שהשלמתי איתו (אחרי מרד גיל ההתבגרות) אני הכי שלמה במהלכים המורכבים של מציאות חיי.
יש לי תכלית
יש לי סיפור
והכי חשוב
אין לי מקרה.
יש ריקמה
של פיסות פאזל שבצירוף הזמן שחולף יוצרות לי תמונה שמתרחבת לגובה
בצורה תלת מיימדי.
אפשר לקרוא לזה גם חיים.
ברגעים שקשה
אני מדברת לעצמי
מדברת אליו
הכי פשוט
בשפה שלי.
לאט לאט החיים מראים לי שהוא אוהב אותי
ואני?
אני חולה עליו!
בטח אתם מעלים תמונה של מישהי שעוד שנה שנתיים חוזרת בתשובה
תכלס?
אי אפשר לדעת
אבל מהנקודה שבה אני נמצאת היום
יש לי תשובה
התשובה בתוכי ,ואני מרגישה שאלוהים הוא לא רק של אנשים דתיים
הוא של כולם
גם לחוטאים שביננו.
מדי פעם נולד בי צורך לצלול לתוך מילות זעקה,הודיה והללויה של דוד הג'ינג'י,ההוא עם הרוגטקה שהרג את גוליית
וזה כ"כ מנקה אותי
כבר הרבה זמן שלא עשיתי את זה
אז עכשיו אני מוכנה
.
ברשותכם..
לפני 17 שנים. 22 בפברואר 2007 בשעה 20:22
