מבבלגת לעצמי את השכל

איך להסביר את המהלכים שקורים לי לאחרונה?
איך?
אני מרגישה שאני חייבת להוציא עכשיו את הקרביים של עצמי (חוקר,זה קורה לכולם אגב) ואני מפחדת להיחשף מדי,להרגיש כמו חיה פצועה ומדממת על העפר האבקתי.

לא,אין בי כאב כרגע
אין התקרבנות שרוצה לכתוב את עצמה בהתבכיינות בבלוג
יש משהו אחר
הרבה יותר ערטילאי שקשה לי לתפוס אותו במילים והגדרות.

המהלכים האלו,
זורקים אותי כמו כדור טניס מקצה עולם אחד לקצה עולם אחר. ממש ככה,אין יותר מדויק מזה.
יום אחד קורה לי ככה,יום אחריו ההפך הגמור
הכל מעורפל ובהיר כאחד
הערפל ניבט לתוך אופק בהיר.

ואני מתחילה להשתגע מזה
רוצה לא רוצה
מרגישה לא מרגישה
עושה ולא עושה

תחושות של סופים והתחלות.

הכל לסירוגין.

אני רוצה שתהיה לי אדמה,לא רטובה מדי,לא יבשה מדי
בדיוק כמו האדמה שהייתה בביקוריי בתור ילדה במושב שבו התגוררה סבתי
ריחות של ילדה שצריכה להיות ילדה,כי היא באמת ילדה. - חבל שלא ידעתי את זה אז.
מצחיק,חשבתי על זה השבוע שאחת מהשאיפות שלי בחיים היא להיות יותר ויותר ילדה ככל שאתקדם כרונולוגית. ככה נשארים צעירים... לנצח....

אם מישהו שומע אותי באי שם ... בין העליונים לתחתונים ..
אני רוצה אמת.
אמת.

א

מ

תודה.