הוא הגיע אליי מאוחר בלילה
בפמתיע....,צילצול עירני וקופצני מהפה של הפלאפון..
אני מציצה...ומחליטה לענות לו.
אחרי תקופה ארוכה שהוא כבר בארץ,אחרי שלא ראיתי אותו מזה שנתיים וחצי- הוא מתקשר.
אני עונה,מכינה את עצמי לשיחת חולין והשלמת פערים "חברית"..ולא. אני מופתעת,הוא מזמין את עצמו אליי...-"לקפה" <אצבע מורחת את קו הדמעה-"אעלק קפה">..
ואני מפתיעה את עצמי ומאשרת את ההזמנה,אפילו טורחת לשתף אותו בעובדה שאני רצה למקלחת לפני שהוא יספיק להגיע.<השיער וזה..>
ובלופ!
הוא מגיע...
וכמו בסצינה של סרט מצויר העולמות שלנו חוברים יחדיו,כאילו באותו רגע שהעיניים שלנו נפגשו-הכל נצבע בצבע כתום,וירוק,וטיפה אדום....עולם משלנו...
הזמן....ברגעים שהיו...היה הכל ,והיה לא כלום.
מן חלום מציאותי,אחרי תשוקה נואשת שרצינו לממש במשך שנתיים וחצי.
הריח פתאום אמיתי,ולקולות יש נפח,והעיניים חודרות את הנשמה,והמגע....
אחחח המגע...
היינו לשני מגנטים,העברנו את כל הלילה אחד בתוך השנינכנסנו אל הלילה מחוברים,ויצאנו ממנו מחוברים כשהחדר מתחיל להתקשט לו בצלליות מהשמש...
ואז...כמו בכל הדברים הטובים,האושר סיים את תפקידו והלך בשביל שיישאר טעם של עוד..ודרכנו נפרדה...
לעוד יום אינדיבידואלי של כל אחד מאיתנו.
אז הוא הלך,והריח שלו נדף ממני כאילו הייתי אני גופו שלו בעצמו.
התקלחתי,שטפתי אותו ממני...אחרי שהוא שטף אותי כל הלילה...
יצאתי אל היום,אחרי 24 שעות עירות ברציפות..ואני מתהלכת לי בשבילי הקיבוץ,רגועה כמו סירה הנחה על המים...
צלולה יותר...
מבינה המון...
מקבלת תשובות...
והנה,ילדים בני ארבע משחקים בדשא...
ופתאום ילדה אחת שנופלת מתחילה לבכות...
ואני ממשיכה בהליכתי על השביל ותוהה על בכיים של ילדים...
מדוע אצלם כל דבר שהם לא מקבלים מקומם אצלם תרעומת ,לעיתים עד כדי נשיכה (והן כואבות) או בכי צורם ומתבכיין..
איך זה ומתי זה קורה בדיוק שאנחנו מפסיקים להגיב בבכי?? או בכלל -רגשות מוקצנים כמו שיש רק לאנשים הקטנים-הילדים...
והאם זה טוב בכלל???
הרי כולנו אוהבים ילדים,מדוע יש להם אור??
כי הם נקיים,לא מוסתרים,לא מוסתרים...-לא בא להם הם עושים באלאגן לאמא ואבא,מישהו מרגיז אותם-הם אומרים ללא כל מחסום....
ואז הרגשתי את הילדה שבי ...
פתאום ראיתי אותה...
איפה היא יושבת אצלי היום,וכיצד היא מנהלת אותי לפעמים...
וכמה שהיא זקוקה לתשומת לב,והיא כ"כ מפחדת שיקרה לה מה שקרה לאמא שלה,וכמה שהיא מתוקה..
וכמה שאני צריכה לטפל בה,ולקחת אותה תחת חסותי,לדאוג לה-רק בכדי שלשתינו יהיה כיף לחיות יחד באותו הגוף...ורק בכדי ששתינו נהיה משוחררות מכל מחסום שמונע מבעדי להיות אני.
אתמול בלילה עליתי לשמיים...
עליתי לשמיים רק בכדי שאוכל להתבונן על חיי מלמעלה..
ולשחרר את מה שלא...
ולהביא אליי את מה שכן...
כן....<מהנהנת בראשי>
אני על השביל הכי שלי...
מהלכת וקוטפת הרבה פירות ב"ייצור אישי"
לפני 18 שנים. 30 ביוני 2005 בשעה 19:21