מבבלגת לעצמי את השכל

אני הטיילנית מטיבת הלכת של עצמי.
ממש מקום ראשון בטיולי התבוננות.
בקרוב המאסטר,או חגורה שחורה .... מה שתרצו.

לעיתים אני שואלת את עצמי האם השתיקה טובה לי או שמא היא רק מציגה את דמותי ללא מילים ורגש.
כן יש לי מימיקת פנים של שחקנית,אני אלופה בכל הבעות הפנים,אך כשמדובר בהבעת קולי,דיבורי,מילותיי בקול רם אני פשוט נחלשת...
נחלשת ומרגישה צורך להתקפל כמו כדור צמר כתום.

כן,יש לי מה לומר
אנשיפ אפילו מחכים להקשיב למוצא פי...
לא כי אני איזו מטיפה...
ההפך...
אנשים מחפשים את קרבתי ולכשזה קורה אני מוצאת את עצמי רב הפעמים רצה אל מתחת ארבעת רגליו של השולחן הכי קרוב ומתחבאת.
חוסר הערכה עצמית??!
אולי...
חוסר בטחון??!
בטוח!

ולא,שלא תבינו לא נכון..
יש בי גם את הדיבור,והצחוק,והבכי והכאב אל מול אנשים..
אבל יש רגעים שאני פשוט חלשה...
ובמקום להוציא את הרגש ממני החוצה ,אני פשוט מכניסה אותו חזרה אליי.
זהו ההבדל בין ההחצנה להפנמה..
אותו סוג של אנרגיה-רק בעל אופי שונה,צורת התבטאות שונה.
כחומר ביד היוצר המעיד על אישיות של אדם.
אז מדי פעם אני לוקחת את הרשמים שמחוצה לי ,מעבדת ומוציאה אותם חזרה כמו שרק אני יכולה
ולעיתים,כמו היום למשל, אספתי את הרשמים מבחוץ והכנסתי אותם אליי...,לקחתי הכל...
את המוסיקה,את האנשים הרוקדים,את החיוכים,את השקיעה שהייתה אי שם על הכנרת שלנו ..
ופשוט הצללתי אותם לתוכי,הם צללו לתוך צל צילה של נפשי הכואבת.
המתגעגעת
המגועגעת...

אליי.