מבבלגת לעצמי את השכל

יש כבלים שכובלים את החופש שלי.

כבלים וחבלים שאני במו ידיי המוחיות קשרתי סביב גופה של נפשי.
היא כבר מדממת,פצועה,כואבת..
הו נפש יקרה שלי,
כן,אני יודעת שאת רוצה להתשחרר,אני יודעת שאת משתוקקת להראות לכולם את האינדיבידואל שלך,את משתוקקת להראות לכולם מה את חושבת באמת,ועד כמה את יכולה לפרוח כשאת משוחררת.
הכבלים האלו,החבלים הללו הם בלתי נראים,הם עטופים בחוטי משי זהובים ורכים,הם כמעט בלתי ניראים - בעיניי כמובן. אני רואה את האשלייה,נח לי לספר לעצמי סיפורי מעשיות עד כמה התקדמתי מלפני כמה שנים,וכשאני מתבוננת לאחור,אכן התקדמתי,אלפיי מיילים,אך היום אני תקועה,אך מנסה לשכנע את עצמי שאני לא,שאני כן מתמודדת,כן עובדת על עצמי.

אני רואה את הכל....
את ה"הכל" שיש בי.
רואה מתי הייתי צריכה לומר אחרת,אך לא עוצרת מבעדי לא לומר את האמת שלי,אני מרגישה את ההתנהלות שלי שמהולה בחוסר בטחון-ממש בזמן שהסיטואציות קורות-ועדיין אני לא עושה כלום.
נותנת לזה לקרות...
האם הרפתי?
האם אין לי כוחות יותר להתמודד??
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד ואין לי שליטה על זה (שזו אגב מניפולציה שלי על עצמי-בטח שיש לי שליטה על כך ,אבל התירוץ הזה עוזר לי להתחמק מהתמודדות>

יופי לי.
חווה את הכל מבחוץ,הכל במרחק נגיעה
מרגישה ולא מרוגשת
מורגשת אך לא נותנת להרגיש...
קרובה אבל הכי רחוקה...
מחלקת את המילים הנכונות,המתאימות,שרוצים לשמוע
אבל איפה אני??

בא לי להשתגע,לנפץ,לנתץ את כל התבנית שיצרתי לעצמי מול עצמי...

אתם חושבים שלעמוד מול מראה ולזרוק עליה אבן זה יעזור לי??
לראות את את הקליפה החיצונית שלי מתנפצת בבואה ששל המראה,להבין שהקליפה הזו היא כקליפת השום,היא לא באמת אני,החיוך הזה שכל הזמן על פניי,הטוב הזה שאני מקרינה,האוזן הקשבת,הסבלנות והסובלנות הזו...

אני רוצה לנפץ! לנתץ!!
מותר לפעמים...

אפילו לימדתי את עצמי לא לכעוס,אבל זה רק ב"כאילו"
הרי זה ברור לכולם ששרה לא מתעצבנת,והיא מקבלת הכל,סופגת הכל,קשה לעצבן אותה "וואו הלוואי עליי תכונה כזו" הם אומרים.
והלוואי עליי לדעת לכעוס...
אני הדומית של עצמי.
ממש שפוטה לדומיות שבי.

י'נעל העולם!

צריך להתחיל להשיל...
ולחשוף
ולהתכער...
רק בשביל להיות יפה בעיניי.

לילה צלול לכולם