״אני פמיניסטית״ היא אמרה.
גילגלתי עיניים, מה עוד? החיסרון הכי גדול שלי זה פרפקטציוניזם?
אנשים שומעים רעיון טרנדי כלשהו וחושבים שאם יגידו ויצטטו אותו מספיק פעמים זה יהפוך אותם למשהו אחר.
בתקופה שהגל הפימיניסטי צבר תאוצה ואי אפשר היה לעבור יום מבלי ש״תרבות האונס״ ייזרק לאוויר, נפגשנו מספר מעגלים חברתיים בבית של חבר.
הייתה שם מישהי שכל השנים שהכרתי אותה הייתה מדברת מעט ובעיקר דאגה להיראות כמו גרסא קיצונית של פנטזיה גברית טיפוסית
ופתאום, אני מוצא אותה נואמת באסרטיביות על ״תרבות האונס״ האיומה, מבלי לשים לב לאירוניה שהיא יכולה להיות הפרזנטורית של התרבות הזאת.
באופן דומה, גם ״שנאת/ אהבת חינם״ הוא טרנד שחוזר כל שנה ואנשים מאמינים שאם יצומו לזיכרה וידברו עליה מספיק זה יהפך אותם לאוהבי בריות.
אני חושב ששני המונחים, אבל לא רק, ״פמיניזם״ ו״אהבת חינם״ רוקנו ממשמעותם והם כבר לא יותר מסלוגן לצרכי פירסום או קמפיין בחירות.
להבדיל, אני חושב על אח ואחות של אבא שלי. אצלם ״אהבת חינם״ לא היה ערך לחיות לפיו אלא תכונת אופי.
לא חשוב מי עמד מולם, הם קיבלו אותו/ה בחיוך רחב. כיאה לילדים של משפחה דתית מזרחית שכל אח ואחות הלך לכיוון אחר בחיים אבל אף פעם לא הפסיקו לאהוב ולכבד אחד את השניה (ואת ההורים כמובן).
ברווקותי יצאתי עם עולה אמריקאית שאופן המחשבה שלה ואופן חייה היוו דוגמא אמיתית לפימניזם וליברליזם (והשפיעו עליי רבות).
היא אף פעם לא דיברה על כך אלא פשוט הייתה כזו - שנוח לה עם הגוף שלה, שמגלחת מה שמרגיש לה נכון, שבאמת לא מבינה למה היא אמורה להתרגש כשידיד שלה יצא מהארון כי הרי זה רק טבעי שלכל אחד המיניות שלו.
כיום זה מרגיש לי שכשמישהו מנסה להגדיר את עצמו באופן מסויים הוא במקרה הטוב אומר מה הוא היה רוצה להיות.
במקרה הפחות טוב הוא מנסה להוציא ממני משהו.
אולי את הקול שלי בקלפי,
אולי שאמצוץ לו.
את הפיסקה האחרונה ניתן לקרוא בלשון נקבה - כולנו אותו שיט