בפעם המי יודע כמה.
מושלמת, אצילית, עשתה הכל למעני.
לאורך שנתיים נפרדתי ממנה וחזרתי אליה 3 פעמים, ועכשיו ברגע של חולשה יצרתי קשר אחרי נתק של למעלה משנה.
לפני שאני מבין מה קורה אני מוצא את עצמי מחויב, ואמנם הקול הפנימי שלי עוצר צועק לי לעצור אני כבר קונה לה שמפו בסופר כדי שיהיה לה נעים אצלי בבית.
כשאני איתה במיטה אני מבטיח לה שהפעם אני רציני, שכיף לי שהיא כאן איתי ואני לא עוזב אותה יותר לעולם, שהיא מתחת לעור שלי, וזה באמת ככה.. אין יום שאני לא חושב עליה, מזה למעלה משנה.
ואז למחרת, עולות להן המחשבות הסוטות, החרמניות.. הדברים שעשיתי בחיים והדברים שאליהם אני לא מוכן לוותר, ושוב אני מתחרט ולא רוצה, בא לי להתנסות, לכבוש, ולעשות עוד נשים.
אולי היא לא מספיק מדליקה אותי? אני כזה שטחי/ מגעיל אם אומר שמפריע לי שהחזה שלה קטן?
לך תסביר לה ששוב אתה נפרד.. אני עשיתי את זה הערב בטלפון, וטוב שזה היה בטלפון כי אין לי את היכולת (או הביצים) להגיד לה את זה בפנים בפעם הרביעית, כשזה אחרי הפסקה של למעלה משנה.
והדבר הכי מצחיק הוא שאף פעם לא הספקנו באמת להכיר, כלומר בהתחלה הייתי עובד ערבים ורואה אותה שבוע כן שבוע לא, אחרי חודשיים - שלושה עברתי לאירלנד ואז נהיה קשר טלפוני + ביקורים.
לבסוף, כשהיא באה לבקר לחודשיים החלטתי לסיים את זה עם סוף הביקור שלה.. והרבה בגלל שזה לא היה טבעי שהיא חיה שם בלי עיסוק בכלל, ככה שהשעמום והתסכול יצאו עלי כל יום כשחזרתי מהעבודה, לא שהיו ריבים.. יותר עניין של עצב או דכאון, ואז אני הייתי זה שצריך לנחם אותה, מה שלא היה קל לעשות כל יום.
תמיד כשאני נפרד אני מיד מתחרט, ותמיד כשאני מתחייב אני מתחרט גם כן!
לפני שעתיים נפרדתי ממנה ועכשיו בא לי להתקשר או לסמס כדי לומר לה שזה לא סופי עדיין.
עדיין לא התקשרתי, לא יודע מה לעשות, לא ברור לי למה אני לא יכול להתחייב / לשחרר אותה!
פשוט לא יודע מה הדבר הנכון לעשות.