אני לוקח את הבנות לטיול שורשים. טוב, הן אלו שהחליטו שזה יהיה טיול שורשים. אני בכלל תכננתי מסלול הליכה מתיש במרחק סביר ממדבר יהודה. למילה שורשים הן הדביקו את הסיפור הידוע של איך הכרתי את אימא שלהן, ןגם אז זה היה אחרי מסלול מתיש והיא הייתה זוהרת באור עדין של בין ערביים.
בלעתי רוק פעמיים ואז ניגשתי אליה. 15 שנה אחרי היא מצאה מישהו שמכר את מה שהוא המציא ביותר זוזים ממני ואז היא החליטה ללכת. בתוך תוכי אני יודע שזאת לא הייתה הסיבה אבל לא היה אכפת לי כי את השתיים הכי חשובות לי בחיים, אני קיבלתי. ועשינו טיול שורשים כי ככה הן רצו. והשמעתי להן את הסיפור מתחילתו ועד סופו, אחר כך הן ביקשו לשמוע למה היא הלכה ולא הצלחתי להוציא מילים בלתי חנוקות כי כל מה שרציתי באותו רגע היה את האישה האחרת שלימדה אותי איך עושים אהבה עם כאב מדברת במקומי מול שתי זוגות עיניים ירוקות ועצב שלעולם לא יעבור.
הן גדולות ומבינות והפצע הזה לעולם לא ייעלם, עברו כבר מספיק שנים והן עדיין מגרדות אותו. בפעם האחרונה שהייתה שם מוגלה, האישה האחרת עשתה בהן פלאות ואז היא גירדה גם ממני את הביטוי הלא נכון. היא מעולם לא הייתה האישה האחרת כי היא באה והולכת בלי הודעה מוקדמת.
לפני פחות משבוע היא באה שוב, היא עושה את עצמה כמו כח בלתי נראה שמזין את עצמו, הראש שלי מונח בין הברכיים שלה ואני משתוקק למגע שלה ולבוז באותה נגיעה אני רוצה שהיא לא תראה אותי ורק אותי באותו מבט. זה אפשרי? אני רוצה לצרוח. אני קובר נשימה אחת נוספת מתחת לוריד שכבר נקרע ואז היא מלטפת את הצלקות שלי מבפנים כי רק היא יכולה.
היא באה ואני שוב יכול לנשום, הפעם אני נאחז חזק במבעים שלה כדי לקבל פרור של אישור לזה שהיא נשארת. היא מחייכת חזק ואוהבת חזק היא מכאיבה חזק ועוצרת נשימה כשהיא שבעה מהצורך שלי בבושה שלה. היא מטלטלת וכל כך מבינה.
בבקשה אל תלכי הפעם. רק הפעם. בבקשה.
