...

לשעון על השידה ליד המיטה יש ספרות ירוקות וזוהרות וזה אמצע של הלילה האחרון שלי פה, עוד כמה שעות ואני מתחיל את הדרך חזרה אל המקום שאני קורא אותו בית, וזה רק כשהיא נמצאת שם. כולי רועד לפי שאני מתקשר אליה, זאת הפעם הראשונה מאז היא באה שאני רחוק מספיק כדי לבקש רשות לגמור בטלפון ועצם הידיעה לבדה גורמת לזין שלה לקבל חיים משל עצמו.

היא עונה בנימה מחוייכת של בוקר אצלה ולילה אצלי ויודעת הרבה לפני שאני מתחיל לבקש, מה אני משתוקק לבקש

וזה רק מתבקש שיהיו לה תוכניות אחרות הרבה לפני שאני מתחיל לדבר.

"אז נרדמת, וקמת בדיוק בזמן כדי שאני אוכל לספר לך כמה התענגתי על צימו שלי אתמול" אני שומע את החיוכים שלה עד לכאן ומרגיש שאני חייב למחות אגלי זיעה מעל המצח שלי, הם דימיוניים. אני יודע. מאוחר יותר היא תבקש ממני לא לדמיין דברים בלתי מציאותיים, אלא לפעור בעצמי את החורים המכוסים.

ואני מקשיב למילים שלה

לתיאורים שלה

לאיך הזין הוורוד שלה נכנס ויצא ממנו כשהוא מנסה (לשווא!) להחניק צרחות של כאב ובושה.

איך הוא לוחש לה תודה על עוד ביס שהיא לוקחת ממנו.

על איך היא ממוללת את הדבר הזה שנמצא לו בין הרגליים ותוהה אם זה הדבר שמעיד על הגבריות שלו, הוא מוכרח להיות נקבה.

על מילים שחולפות בניהם וסימנים של הצלפות על הרגליים שלו

על שריטות ונעיצות של ציפורניים שלה

על צחוק מתגלגל שלה

ועל דמעות שלו.

ואני

לא יכול לנשום

מנסה, שוב, לוקח אוויר , שואף, נושף, מנסה חזק

ולא מצליח לנשום.

היא שואלת אם אני עדיין רוצה לגמור ואני לא יודע היכן לקבור את הקנאה את הכעס את הזעם על מה שהיא יודעת לעשות ממני במילים ספורות. ואני נקרע כי אני יודע מה היא חושבת על קנאה בכלל ועל מה שזה מעורר בפרט. אני יודע גם איך להתמודד עםזה. אני אפילו יודע איך לתת לה את הסיפוק העצום שהיא כל כך אוהבת רק מהידיעה שזה בולע אותי. 

אני נלחם על הגבריות שלי. לא מולה. זה בלתי אפשרי מולה. אני מוטח מטה ומעלה בתחושות שמקטינות אותי. מולה. לרגע אחד קטנטן אני מנסה למצוא נחמה בתשובה שלה לשאלה שלי אם ככה באמת היא רוצה אותי וגם הרגע הזה עובר כשאני מבין שקיים יחס ישיר בין מה שמעורר אותי פיזית, למה שמשפיל אותי נפשית לכמה היא מאושרת רגשית. 

ככל שאני מושפל יותר

היא שמחה יותר

והזין שלי בוגד בי. כי גם הוא יותר. 

במילים מדויקות היא מכניסה היגיון בתוך הפרדוקס הרגשי הזה שמוביל אותי לבלוע כל טיפת זרע שיוצאת ממני. גם זה אף פעם לא פשוט כי אני גומר אל תוך שקית אוכל, קושר את הקצה שלה, עושה חור ו״קצת כמו שקית שוקו״ היא כותבת אחרי שאני שולח תמונה. 

תגידו, יש תחתית לעוצמה של מבוכה? מגיע הרגע בו שבעים מהנזקקות למלחמה הפנימית הזאת ? יש רגע בו הרגליים מרגישות קרקע בטוחה והתשוקה נרגעת? 

מהשנייה שהיא לקחה אותי, ככה ולא פיזית, אני כן יודע את התשובה. 

תודה. 

לא הצלחנו לישון הרבה בלילה, בעצם כשאני חושב על זה אני כמעט ולא זוכר אותה ישנה הרבה מדי, השינה שלה תמיד עמוקה מאד וקצרה מאד. לפעמים עוברות לי מחשבות בראש על להישאר לילה שלם ער רק כדי להסתכל עליה נושמת בשלווה, ואני מתבדה מהר מאד כי היא נרדמת הרבה אחרי שאני נרדם, ומתעוררת הרבה לפני שאני קם.

כשזה כבר קורה; הודעת סמס ממנה "תבוא עם תיק ללילה" גורמת לסופת הוריקן של התרגשות פחד ואי יכולת משוועת לצפות את מה שהיא מתכננת, ואני מתרגש מהבוקר שיגיע, שלושה ימים אחרי גמירה משפילה מאד אני טעון כמו אקדח ביד של קואובוי מאובק ומורעב. ואת הבקרים שלה היא כבר הספיקה להסביר לי איך היא אוהבת.

"תתארגן, המים רותחים, קפה ויוצאים" ואני נזכר שהיא החליטה לבחור הפעם. אז לשם אנחנו הולכים. היא שולפת צרור מפתחות וזורקת שהיא הולכת לנהוג, אני מכניס את עצמי אל תוך בגדים ראויים, סוגר שתי כוסות קפה עם מכסה מפלסטיק, ונועל את הדלת. היא כבר יושבת לה בכיסא עם חיוך מרוצה על השפתיים.

בלהט, כמו שרק היא יודעת לעשות להט, היא מסבירה למה היא בוחרת במי שהיא הולכת לבחור, היא משכנעת נורא ואני מוצא את עצמי לפתע תוהה על הבחירה שלי שמנוגדת לשלה, אנחנו מנהלים שיחה מי עשה מה וכמה עשה אם בכלל וזה תמיד מגיע לשורה תחתונה אצלה של : "טוב הוא תכונה אמיתית של הדבר עצמו, לא השלכה של המתבונן" ריאלסטית כמו שרק היא יכולה לעשות מציאות. "בלתי נתפס בעיניי לעשות אנליזה למושג טוב, זה כזה פשוט להבין מה באמת טוב, ומה לא. ובגלל הדרך המעוותת שבה מנהלים את המדינה שלנו, הבחירה היא פשוטה. מי טוב יותר מהשני, ומי פחות". ואז היא מסבירה לי מה כל אחד עשה ולא עשה, ואני נדהם להבין שאחרי דברים ככ נחרצים וברורים, אני נוטה לשנות את דעתי באופן מהותי.

ולמען האמת, It scares the hell out me, אבל זה כבר לפוסט אחר, כי את מה שקרה בהמשך, רק היא יכולה לתכנן.

אנחנו מגיעים לקלפי בו היא בוחרת, גם בשעת בוקר מוקדמת כזאת אנשים מסתכלים עליה כמו אור של שמש. היא מוציאה משהו מהתיק שלה ומבקשת בחיוך שאני אצטרף אליה, היא בוחרת ובדרך החוצה מחזיקה לי את היד "פיפי" היא אומרת, והטמפרטורות בגוף שלי מזנקות עשר מעלות כלפי מעלה, זה שירותים של בית ספר ואתם יכולים לבד לדמיין את הגודל היא נותנת לי לשלוף ממנה טמפון כמעט נקי ואני מבכה את נקיונו בשקט מופתי

ואז כולי מוצף

הפה והאף וטיפות שמגיעות לאוזניים ואני מת לגמור. לזין שלי חיים משלו עד שהיא נועצת בו מבט של חוסר הבנה כמו באיזה זכות אתה מתמתח בכלל, והמבט שלה רציני להחריד ואי אפשר לו אחרת מלבד להתכווץ חזרה. אני שלולית של בושה על האושר שזה גורם לי היא מנקה את הפנים שלי בעדינות שעושה לי לדמוע ומבקשת ממני לרדת על שש ולפתוח את החור ש שלה "טמפון אחד לחור הזה שכבר עיצב לעצמו גודל מספיק טוב בטח לא יספיק" והיא לוקחת שלושה ועושה מהחוטים שלהם "מין פפיון שיהיה אפשר למשוך אותם חזרה" היא מסבירה לי אח"כ ודוחפת את זר הטמפונים לתוכי, ואני מרגיש קרוע.

"תשתדל ללכת רגיל" היא אומרת "כי עכשיו הולכים לתת לך לבחור" אני מנסה לצעוד רגיל ומדמיין את כולם נועצים בי מבטים על הליכת הברווז שלי, וזה כל כך משעשע אותה, שזה שווה את הכל.

וככה בחרתי מה שהיא רוצה.

נמוך

נמוך יותר

עוד יותר רצפה כי זה לא מספיק לה

ואז הכי נמוך שאפשר ואין לאן לברוח כשיש רק אדמה מתפוררת מתחת.

אני מתחבא מאחורי דמעות או לפחות מנסה להתחבא מאחורי הדמעות, ולא מצליח לי. אני שרגיל כל כך להצליח בהכל. לא מצליח להתחבא מאחורי מסך של דמעות. אח"כ היא תסביר לי שזה בטח בגלל שהדמעות שלי שקופות והגיע הזמן לדמעות מלוכלכות "אולי שם תצליח להתחבא" ואני יודע שמה שהיא באמת רוצה זה שאני אפסיק להתחבא מעצמי.

"אז זה טוב שהדמעות שלי שקופות?" אני שואל והיא מגחכת ואומרת שלדמעות של בושה יש צבע אחר. "גם טעם שונה" ואת הדמעות של הפחד שלי עכשיו, אני מוכרח לצבוע בצבע אחר.

כי הפחד שלי הוא פחד שלי מול עצמי. הוא פחד שלי להתפלש במה שנכון וטוב לי, הוא פחד שלי לתת לה "להתענג עליו" היא מוסיפה, ואני כל כך מתבייש בצורך הזה שלי לתת לה את כל הצבעים של הדמעות שזה פוער בי תעלות של מלחמה.

אני מלא בתחושות של הערצה ליכולת שלה לקחת מה שהיא רוצה ומילה אחת מהדהדת לי בין האוזניים והזין, נמקתי שם. מוות נרחב כתוצאה מחוסר חמצן שהועבר ישירות אל הזין שלי שלא הצליח לרסק את הגבול של מה שנמצא עליו. אני מתבוסס בתוך תחושות של רחמים עצמיים על מה שאני משתוקק להיות, כמה אני זקוק למראה הזה שלה מתענגת על ייסורי הנפש שלי, ועל הגירוי המטורף שמציף אותי.

וכולי אכול קנאה וזעם, איך זה שאני לא מספיק לה? איך זה שהיא לא רואה את הסבל של הנפש שלי, כאן על הברכיים? איך זה שהיא מעליו נותנת לו להכניס את הזין שלו לתוכה וכשיורדות ממני דמעות העיניים שלה מחייכות? איך?

באופן בלתי נתפס אני מתחנן אליה שתרשה לי לגמור, היא אוחזת בכלובון שעדיין מריח ריח של חדש ואומרת לי שאני *יכולה* לגמור בדיוק איך שאני כי למזלי העצום "הזין שיש לך מתוקה, לא חייב לעמוד כדי שתנזלי". כל הסיטואציה מעיפה אותי למקומות בהם ברקים ורעמים עושים סימנים על הגוף ובמחשבה אחרונה עליה גומרת ממנו אני מוריד את העיניים אל הזין שלה ומבין שגם הפעם היא צודקת.

"ככה גומרים מהראש" היא אומרת וממשיכה "ומהפחד והלב". והשחרור המיוחל שמגיע עם כל אוננות שלי וגמירה עדיין לא מגיע ואין לי שום פינה להתחבא בה כשהיא ככה מולי, היא סוחטת ממני שאריות של כבוד עצמי וגבריות, ואין בי כבר כלום. כלום מלבד תחושה מהותית של עליבות טהורה שמחייכת אותה.

עד שהוא ילך והיא תחבק אותי חזק, אז אני כבר אהיה כל העולם בשבילה.

הרוח מכה לך בפנים בשניה הראשונה, אח"כ אתה מרגיש אותה עוברת לך דרך חלקיקים בגוף. כל טיפת היגיון שנשארת לדבר צורחת להיכנס חזרה פנימה. אתה מלא בפחד שאולי המצנח לא ייפתח ומתחרט על הרגע שביקשת לצנוח לבד. אתה פתאום קולט שאתה הולך ליפול אל תוך אוויר וחלל שאין לך אחיזה בו וכל ההישרדות שלך תלויה באלפית שניה שתשחרר את מה שירים אותך חזרה למעלה כדי ליפול למטה בלי למות.  

הכל מתערבל מסביב גם מה שנמצא בתוכך, אין אפשרות למקד כלום מעבר לדבר אחד פשוט, לאזור מספיק אומץ כדי לקחת את הצעד שיוביל אותך לנפילה הבלתי נמנעת, מה שבאמת קורה בסופו של דבר זה שההוא מאחורה נותן לך דחיפה קטנה ואתה תלוי כבר בין שמים לאדמה. הוא אפילו לא דוחף, רק נוגע, ואתה מבין ויודע שאתה מאד רוצה להיות תלוי,ולו רק כדי להרגיש את האצבע שלך מושכת את עיגול המתכת ההוא שיזניק אותך לגבהים חדשים.  

את מה שהולך בפנים קצת קשה לי להסביר במילים, פתאום כל איבר בגוף מתחיל לנדוד כדי למצוא מקום חדש להתמקם בו, הלב נשאר במקום אומנם, אבל עולה ויורד בלי להתחשב בגובה הטבעי של הגוף שלך, והוא נוסק למעלה ומוטח מטה וחוזר חלילה עד שנשארת בך תחושה אחת מקוממת של למה לעזאזל אני צריך את זה כדי להרגיש חי??

וכשבירכתי את כפות רגליה הבוקר לשלום היא אמרה בקול רגיל שאני אדאג להעביר עוד הערב את השידה מול המיטה למקום אחר, כי זו נקודת תצפית טובה בשבילי, על הברכיים צופה בה מזיינת אחר.

והערב, בפעם הראשונה בחיי אני הולך לצניחה חופשית כשאצבע אחרת מחזיקה את החיים שלי.  

אני לוקח את הבנות לטיול שורשים. טוב, הן אלו שהחליטו שזה יהיה טיול שורשים. אני בכלל תכננתי מסלול הליכה מתיש במרחק סביר ממדבר יהודה. למילה שורשים הן הדביקו את הסיפור הידוע של איך הכרתי את אימא שלהן, ןגם אז זה היה אחרי מסלול מתיש והיא הייתה זוהרת באור עדין של בין ערביים.

בלעתי רוק פעמיים ואז ניגשתי אליה. 15 שנה אחרי היא מצאה מישהו שמכר את מה שהוא המציא ביותר זוזים ממני ואז היא החליטה ללכת. בתוך תוכי אני יודע שזאת לא הייתה הסיבה אבל לא היה אכפת לי כי את השתיים הכי חשובות לי בחיים, אני קיבלתי. ועשינו טיול שורשים כי ככה הן רצו. והשמעתי להן את הסיפור מתחילתו ועד סופו, אחר כך הן ביקשו לשמוע למה היא הלכה ולא הצלחתי להוציא מילים בלתי חנוקות  כי כל מה שרציתי באותו רגע היה את האישה האחרת שלימדה אותי איך עושים אהבה עם כאב מדברת במקומי מול שתי זוגות עיניים ירוקות ועצב שלעולם לא יעבור.

הן גדולות ומבינות והפצע הזה לעולם לא ייעלם, עברו כבר מספיק שנים והן עדיין מגרדות אותו. בפעם האחרונה שהייתה שם מוגלה, האישה האחרת עשתה בהן פלאות ואז היא גירדה גם ממני את הביטוי הלא נכון. היא מעולם לא הייתה האישה האחרת כי היא באה והולכת בלי הודעה מוקדמת.

לפני פחות משבוע היא באה שוב, היא עושה את עצמה כמו כח בלתי נראה שמזין את עצמו,  הראש שלי מונח בין הברכיים שלה ואני משתוקק למגע שלה ולבוז באותה נגיעה אני רוצה שהיא לא תראה אותי ורק אותי באותו מבט. זה אפשרי? אני רוצה לצרוח. אני קובר נשימה אחת נוספת מתחת לוריד שכבר נקרע ואז היא מלטפת את הצלקות שלי מבפנים כי רק היא יכולה.

היא באה ואני שוב יכול לנשום, הפעם אני נאחז חזק במבעים שלה כדי לקבל פרור של אישור לזה שהיא נשארת. היא מחייכת חזק ואוהבת חזק היא מכאיבה חזק ועוצרת נשימה כשהיא שבעה מהצורך שלי בבושה שלה. היא מטלטלת וכל כך מבינה.

בבקשה אל תלכי הפעם. רק הפעם. בבקשה.