נמוך
נמוך יותר
עוד יותר רצפה כי זה לא מספיק לה
ואז הכי נמוך שאפשר ואין לאן לברוח כשיש רק אדמה מתפוררת מתחת.
אני מתחבא מאחורי דמעות או לפחות מנסה להתחבא מאחורי הדמעות, ולא מצליח לי. אני שרגיל כל כך להצליח בהכל. לא מצליח להתחבא מאחורי מסך של דמעות. אח"כ היא תסביר לי שזה בטח בגלל שהדמעות שלי שקופות והגיע הזמן לדמעות מלוכלכות "אולי שם תצליח להתחבא" ואני יודע שמה שהיא באמת רוצה זה שאני אפסיק להתחבא מעצמי.
"אז זה טוב שהדמעות שלי שקופות?" אני שואל והיא מגחכת ואומרת שלדמעות של בושה יש צבע אחר. "גם טעם שונה" ואת הדמעות של הפחד שלי עכשיו, אני מוכרח לצבוע בצבע אחר.
כי הפחד שלי הוא פחד שלי מול עצמי. הוא פחד שלי להתפלש במה שנכון וטוב לי, הוא פחד שלי לתת לה "להתענג עליו" היא מוסיפה, ואני כל כך מתבייש בצורך הזה שלי לתת לה את כל הצבעים של הדמעות שזה פוער בי תעלות של מלחמה.
אני מלא בתחושות של הערצה ליכולת שלה לקחת מה שהיא רוצה ומילה אחת מהדהדת לי בין האוזניים והזין, נמקתי שם. מוות נרחב כתוצאה מחוסר חמצן שהועבר ישירות אל הזין שלי שלא הצליח לרסק את הגבול של מה שנמצא עליו. אני מתבוסס בתוך תחושות של רחמים עצמיים על מה שאני משתוקק להיות, כמה אני זקוק למראה הזה שלה מתענגת על ייסורי הנפש שלי, ועל הגירוי המטורף שמציף אותי.
וכולי אכול קנאה וזעם, איך זה שאני לא מספיק לה? איך זה שהיא לא רואה את הסבל של הנפש שלי, כאן על הברכיים? איך זה שהיא מעליו נותנת לו להכניס את הזין שלו לתוכה וכשיורדות ממני דמעות העיניים שלה מחייכות? איך?
באופן בלתי נתפס אני מתחנן אליה שתרשה לי לגמור, היא אוחזת בכלובון שעדיין מריח ריח של חדש ואומרת לי שאני *יכולה* לגמור בדיוק איך שאני כי למזלי העצום "הזין שיש לך מתוקה, לא חייב לעמוד כדי שתנזלי". כל הסיטואציה מעיפה אותי למקומות בהם ברקים ורעמים עושים סימנים על הגוף ובמחשבה אחרונה עליה גומרת ממנו אני מוריד את העיניים אל הזין שלה ומבין שגם הפעם היא צודקת.
"ככה גומרים מהראש" היא אומרת וממשיכה "ומהפחד והלב". והשחרור המיוחל שמגיע עם כל אוננות שלי וגמירה עדיין לא מגיע ואין לי שום פינה להתחבא בה כשהיא ככה מולי, היא סוחטת ממני שאריות של כבוד עצמי וגבריות, ואין בי כבר כלום. כלום מלבד תחושה מהותית של עליבות טהורה שמחייכת אותה.
עד שהוא ילך והיא תחבק אותי חזק, אז אני כבר אהיה כל העולם בשבילה.
