לא הצלחנו לישון הרבה בלילה, בעצם כשאני חושב על זה אני כמעט ולא זוכר אותה ישנה הרבה מדי, השינה שלה תמיד עמוקה מאד וקצרה מאד. לפעמים עוברות לי מחשבות בראש על להישאר לילה שלם ער רק כדי להסתכל עליה נושמת בשלווה, ואני מתבדה מהר מאד כי היא נרדמת הרבה אחרי שאני נרדם, ומתעוררת הרבה לפני שאני קם.
כשזה כבר קורה; הודעת סמס ממנה "תבוא עם תיק ללילה" גורמת לסופת הוריקן של התרגשות פחד ואי יכולת משוועת לצפות את מה שהיא מתכננת, ואני מתרגש מהבוקר שיגיע, שלושה ימים אחרי גמירה משפילה מאד אני טעון כמו אקדח ביד של קואובוי מאובק ומורעב. ואת הבקרים שלה היא כבר הספיקה להסביר לי איך היא אוהבת.
"תתארגן, המים רותחים, קפה ויוצאים" ואני נזכר שהיא החליטה לבחור הפעם. אז לשם אנחנו הולכים. היא שולפת צרור מפתחות וזורקת שהיא הולכת לנהוג, אני מכניס את עצמי אל תוך בגדים ראויים, סוגר שתי כוסות קפה עם מכסה מפלסטיק, ונועל את הדלת. היא כבר יושבת לה בכיסא עם חיוך מרוצה על השפתיים.
בלהט, כמו שרק היא יודעת לעשות להט, היא מסבירה למה היא בוחרת במי שהיא הולכת לבחור, היא משכנעת נורא ואני מוצא את עצמי לפתע תוהה על הבחירה שלי שמנוגדת לשלה, אנחנו מנהלים שיחה מי עשה מה וכמה עשה אם בכלל וזה תמיד מגיע לשורה תחתונה אצלה של : "טוב הוא תכונה אמיתית של הדבר עצמו, לא השלכה של המתבונן" ריאלסטית כמו שרק היא יכולה לעשות מציאות. "בלתי נתפס בעיניי לעשות אנליזה למושג טוב, זה כזה פשוט להבין מה באמת טוב, ומה לא. ובגלל הדרך המעוותת שבה מנהלים את המדינה שלנו, הבחירה היא פשוטה. מי טוב יותר מהשני, ומי פחות". ואז היא מסבירה לי מה כל אחד עשה ולא עשה, ואני נדהם להבין שאחרי דברים ככ נחרצים וברורים, אני נוטה לשנות את דעתי באופן מהותי.
ולמען האמת, It scares the hell out me, אבל זה כבר לפוסט אחר, כי את מה שקרה בהמשך, רק היא יכולה לתכנן.
אנחנו מגיעים לקלפי בו היא בוחרת, גם בשעת בוקר מוקדמת כזאת אנשים מסתכלים עליה כמו אור של שמש. היא מוציאה משהו מהתיק שלה ומבקשת בחיוך שאני אצטרף אליה, היא בוחרת ובדרך החוצה מחזיקה לי את היד "פיפי" היא אומרת, והטמפרטורות בגוף שלי מזנקות עשר מעלות כלפי מעלה, זה שירותים של בית ספר ואתם יכולים לבד לדמיין את הגודל היא נותנת לי לשלוף ממנה טמפון כמעט נקי ואני מבכה את נקיונו בשקט מופתי
ואז כולי מוצף
הפה והאף וטיפות שמגיעות לאוזניים ואני מת לגמור. לזין שלי חיים משלו עד שהיא נועצת בו מבט של חוסר הבנה כמו באיזה זכות אתה מתמתח בכלל, והמבט שלה רציני להחריד ואי אפשר לו אחרת מלבד להתכווץ חזרה. אני שלולית של בושה על האושר שזה גורם לי היא מנקה את הפנים שלי בעדינות שעושה לי לדמוע ומבקשת ממני לרדת על שש ולפתוח את החור ש שלה "טמפון אחד לחור הזה שכבר עיצב לעצמו גודל מספיק טוב בטח לא יספיק" והיא לוקחת שלושה ועושה מהחוטים שלהם "מין פפיון שיהיה אפשר למשוך אותם חזרה" היא מסבירה לי אח"כ ודוחפת את זר הטמפונים לתוכי, ואני מרגיש קרוע.
"תשתדל ללכת רגיל" היא אומרת "כי עכשיו הולכים לתת לך לבחור" אני מנסה לצעוד רגיל ומדמיין את כולם נועצים בי מבטים על הליכת הברווז שלי, וזה כל כך משעשע אותה, שזה שווה את הכל.
וככה בחרתי מה שהיא רוצה.
