לשעון על השידה ליד המיטה יש ספרות ירוקות וזוהרות וזה אמצע של הלילה האחרון שלי פה, עוד כמה שעות ואני מתחיל את הדרך חזרה אל המקום שאני קורא אותו בית, וזה רק כשהיא נמצאת שם. כולי רועד לפי שאני מתקשר אליה, זאת הפעם הראשונה מאז היא באה שאני רחוק מספיק כדי לבקש רשות לגמור בטלפון ועצם הידיעה לבדה גורמת לזין שלה לקבל חיים משל עצמו.
היא עונה בנימה מחוייכת של בוקר אצלה ולילה אצלי ויודעת הרבה לפני שאני מתחיל לבקש, מה אני משתוקק לבקש
וזה רק מתבקש שיהיו לה תוכניות אחרות הרבה לפני שאני מתחיל לדבר.
"אז נרדמת, וקמת בדיוק בזמן כדי שאני אוכל לספר לך כמה התענגתי על צימו שלי אתמול" אני שומע את החיוכים שלה עד לכאן ומרגיש שאני חייב למחות אגלי זיעה מעל המצח שלי, הם דימיוניים. אני יודע. מאוחר יותר היא תבקש ממני לא לדמיין דברים בלתי מציאותיים, אלא לפעור בעצמי את החורים המכוסים.
ואני מקשיב למילים שלה
לתיאורים שלה
לאיך הזין הוורוד שלה נכנס ויצא ממנו כשהוא מנסה (לשווא!) להחניק צרחות של כאב ובושה.
איך הוא לוחש לה תודה על עוד ביס שהיא לוקחת ממנו.
על איך היא ממוללת את הדבר הזה שנמצא לו בין הרגליים ותוהה אם זה הדבר שמעיד על הגבריות שלו, הוא מוכרח להיות נקבה.
על מילים שחולפות בניהם וסימנים של הצלפות על הרגליים שלו
על שריטות ונעיצות של ציפורניים שלה
על צחוק מתגלגל שלה
ועל דמעות שלו.
ואני
לא יכול לנשום
מנסה, שוב, לוקח אוויר , שואף, נושף, מנסה חזק
ולא מצליח לנשום.
היא שואלת אם אני עדיין רוצה לגמור ואני לא יודע היכן לקבור את הקנאה את הכעס את הזעם על מה שהיא יודעת לעשות ממני במילים ספורות. ואני נקרע כי אני יודע מה היא חושבת על קנאה בכלל ועל מה שזה מעורר בפרט. אני יודע גם איך להתמודד עםזה. אני אפילו יודע איך לתת לה את הסיפוק העצום שהיא כל כך אוהבת רק מהידיעה שזה בולע אותי.
אני נלחם על הגבריות שלי. לא מולה. זה בלתי אפשרי מולה. אני מוטח מטה ומעלה בתחושות שמקטינות אותי. מולה. לרגע אחד קטנטן אני מנסה למצוא נחמה בתשובה שלה לשאלה שלי אם ככה באמת היא רוצה אותי וגם הרגע הזה עובר כשאני מבין שקיים יחס ישיר בין מה שמעורר אותי פיזית, למה שמשפיל אותי נפשית לכמה היא מאושרת רגשית.
ככל שאני מושפל יותר
היא שמחה יותר
והזין שלי בוגד בי. כי גם הוא יותר.
במילים מדויקות היא מכניסה היגיון בתוך הפרדוקס הרגשי הזה שמוביל אותי לבלוע כל טיפת זרע שיוצאת ממני. גם זה אף פעם לא פשוט כי אני גומר אל תוך שקית אוכל, קושר את הקצה שלה, עושה חור ו״קצת כמו שקית שוקו״ היא כותבת אחרי שאני שולח תמונה.
תגידו, יש תחתית לעוצמה של מבוכה? מגיע הרגע בו שבעים מהנזקקות למלחמה הפנימית הזאת ? יש רגע בו הרגליים מרגישות קרקע בטוחה והתשוקה נרגעת?
מהשנייה שהיא לקחה אותי, ככה ולא פיזית, אני כן יודע את התשובה.
תודה.
