הרוח מכה לך בפנים בשניה הראשונה, אח"כ אתה מרגיש אותה עוברת לך דרך חלקיקים בגוף. כל טיפת היגיון שנשארת לדבר צורחת להיכנס חזרה פנימה. אתה מלא בפחד שאולי המצנח לא ייפתח ומתחרט על הרגע שביקשת לצנוח לבד. אתה פתאום קולט שאתה הולך ליפול אל תוך אוויר וחלל שאין לך אחיזה בו וכל ההישרדות שלך תלויה באלפית שניה שתשחרר את מה שירים אותך חזרה למעלה כדי ליפול למטה בלי למות.
הכל מתערבל מסביב גם מה שנמצא בתוכך, אין אפשרות למקד כלום מעבר לדבר אחד פשוט, לאזור מספיק אומץ כדי לקחת את הצעד שיוביל אותך לנפילה הבלתי נמנעת, מה שבאמת קורה בסופו של דבר זה שההוא מאחורה נותן לך דחיפה קטנה ואתה תלוי כבר בין שמים לאדמה. הוא אפילו לא דוחף, רק נוגע, ואתה מבין ויודע שאתה מאד רוצה להיות תלוי,ולו רק כדי להרגיש את האצבע שלך מושכת את עיגול המתכת ההוא שיזניק אותך לגבהים חדשים.
את מה שהולך בפנים קצת קשה לי להסביר במילים, פתאום כל איבר בגוף מתחיל לנדוד כדי למצוא מקום חדש להתמקם בו, הלב נשאר במקום אומנם, אבל עולה ויורד בלי להתחשב בגובה הטבעי של הגוף שלך, והוא נוסק למעלה ומוטח מטה וחוזר חלילה עד שנשארת בך תחושה אחת מקוממת של למה לעזאזל אני צריך את זה כדי להרגיש חי??
וכשבירכתי את כפות רגליה הבוקר לשלום היא אמרה בקול רגיל שאני אדאג להעביר עוד הערב את השידה מול המיטה למקום אחר, כי זו נקודת תצפית טובה בשבילי, על הברכיים צופה בה מזיינת אחר.
והערב, בפעם הראשונה בחיי אני הולך לצניחה חופשית כשאצבע אחרת מחזיקה את החיים שלי.
