זה היה בלילה גשום במיוחד. ברלין נשטפה במים, הרחובות נראו כמו נחל שחור וכל העיר הרגישה כמו קופסה רטובה ומסוגרת. היא הזמינה אותי אליה לראשונה. הלכתי רטוב, נושם את הריח של אספלט קר, קצת מהסס, קצת מתרגש, ידעתי שהיא תכננה משהו.
כשהגעתי, הדלת כבר הייתה פתוחה.
הדירה הייתה חשוכה. נרות דלקו לאורך המסדרון, וריח של שמן עץ התה וטיפות של lsd עמד באוויר. שמעתי מוזיקה אלקטרונית חרישית, ביטים איטיים ומדודים, כמעט מדיטטיביים. היא עמדה בסוף המסדרון, לבושה בגלימה אדומה, שערה הלבן מתוח לאחור, פניה צלולות וקרות כמו אלילה סקנדינבית.
“תתפשט,” היא אמרה בשקט. “ותיכנס.”
נכנסתי אחריה לחדר שהיה אדום כולו, קירות, רצפה, תקרה, ובאמצע החדר מראה עגולה ענקית, מוצבת בזווית, כך שאוכל לראות את עצמי מזוויות שלא הכרתי.
היא אזקה אותי בשרשראות ברזל דקות לקיר, עמדתי עירום, גב מתוח, ידיים מורמות לצדדים. היא לא נגעה בי. רק הסתובבה סביבי, בוחנת. ואז לחשה:
“היום אתה תראה את עצמך כמו שאני רואה אותך.”
היא הניחה על פניי מסכה עם חריץ דק לעיניים. דרך המסכה, ראיתי את עצמי במראה. חשוף, פגיע, לא גברי אולי כמו שחשבתי. כמו ילד שמתחנן שיחזיקו אותו. ופתאום הרגשתי צמרמורת.
היא התחילה לדבר:
“הבעיה איתכם גברים, שאתם לא יודעים איך לבכות. תמיד מתכווצים כשאני רואה אתכם. אני לא צריכה שתעמוד, אני צריכה שתפול מולי.”
והיא היכתה. לא חזק, אבל מדויק. על הלב. על החזה. היא לא שברה – היא פיצחה.
משהו ברגע שם שבר אותי, כשהדמעות התחילו לזלוג, היא נעמדה קרוב אליי, חיבקה אותי מאחורה, לחשה:
“ככה אתה יפה.”
היא הורידה את המסכה. אמרה לי להסתכל. ופתאום המראה לא הראתה גוף. היא הראתה אמת. גבר בלי פחד. ילד שהפך לגבר בדיוק כשהעז להישבר.
אחרי הסשן, שכבנו יחד על הרצפה, היא עטפה אותי בסדין לבן ושתקה. זה לא היה מיני, זה היה מעבר. טקס של גילוי עצמי. לראשונה בחיי הרגשתי… נאהב. לא נחשק. לא נדרש. פשוט… קיים.
והיא? היא רק לחשה לפני שנרדמנו מחובקים:
“עכשיו אני יכולה להתחיל ללמד אותך באמת.”