מנטלי: שליטה

היות ואני רואה שיש ערבוב ואי הבדלה בין המושגים אז ההבדל בין קינק לפטיש:
קינק = התנהגות מינית לא בטווח הסטנדרטי. מה נחשב כקינק או לא יהיה תלוי תרבות וההתנהגות הנפוצה בה, אבל בדרך כלל הפירוש הוא כל התנהגות מינית שאינה יחסי מין פשוטים אלא שימוש בפנטזיות, אביזרים, או התנהגויות אחרות.

פטיש = כאשר הקינק הכרחי לגירוי והנאה מינית.

קינק יכול להיות משהו שנעשה חד פעמי (הם עשו סקס קינקי...) או שיש לגביו העדפה או הנאה באופן מהותי יותר, אבל לא משהו שההנאה מסקס מחייבת.

למי שיש פטיש - הנאה מינית מחייבת שימוש בפטיש.

ועצה - למי שיש פטיש - חשוב מאוד להסביר זאת בתחילת מערכת או לפני הסקס (או סשן אם בדסמי) החד פעמי כיוון שאם יש חוסר התאמה, תהיה בעיה מהותית.
קינקים - פחות קריטי. חשוב לדבר על קינקים בתחילת מערכת יחסים כדי לוודא התאמה ושאין נושא של גבולות שקשור לקינקים אלו, אבל כל עוד אין מערכת יחסים או לא יודעים אם יש, זה לא קריטי. בייחוד אם הקינקים אינם כאלו שיש סיכוי רב שיתקלו בגבול מהצד השני (אלא רק אולי בחוסר העדפה/אהבה).

מהי שליטה?
מיהו השולט(ת)?
כיצד שולטים (מנטלית או איך שתקראו לזה)?

נהוג לחשוב שהמחזיקים בשוט הם השולטים, או אם מבינים שאפשרי גם שולט/ת מזוכיסטיים אז "מי שנותן הוראות".
אבל זו רק השכבה העליונה ולא זו שחשובה באמת.

פעמים רבות אומרים על מישהי/ו "היא שולטת מלמטה" או "היא מנסה לשלוט מלמטה", אולם כאשר נדרשים לדוגמאות, מתקשים להביאם, ואם זאת בטוחים שזה המצב. ברב המקרים גם הנשלטים שעושים כך לא מודעים לזאת ולא מבינים למה אומרים להם זאת – הרי הם לא רצו לשלוט, לא נתנו שום הוראה (גלויה או סמויה), וגם לא שלטו במה שקורה מזווית הראיה שלהם.

בקבלה מדברים על סיבה ותוצאה ואומרים "היה הסיבה, לא התוצאה" כי להיות "הסיבה" זה להיות יותר כמו אלוהים שהוא לדברי הקבלה הסיבה המוחלטת להכל. והרי כולנו נסכים שבאם יש אלוהים במובן של היהדות והקבלה, הוא השולט המוחלט.
כלומר, להיות שולט זה לא להיות הסיבה, לא להיות התוצאה.

אבל מה זה להיות הסיבה ולא התוצאה?

האם נתינת הוראה שהנשלט/ת מצייתים לה הופכת אותנו לסיבה? ומה אם הנשלט/ת עשו את מה שעשו כדי שניתן הוראה זו, או עונש זה? ומה אם הם עשו זאת כתוצאה ממשהו שאנחנו עשינו והם בתגובה אליו? ומה אם מה שעשינו היה כתוצאה מתגובתיות שלנו למשהו אחר (חיצוני או פנימי)?

להיות הסיבה, להיות בשליטה, להיות השולט/ת זה בעצם משהו מאוד פשוט, ומאוד קשה.
זה לא להיות בתגובה.

זהו. זה הכל. זה הסוד של שליטה: להיות בשליטה זה לא להיות בתגובה.

ולא רק במעשים, אלא גם במחשבות וברגשות. לא להיות תגובתי.
והיות וזה קשה מאוד, רב מערכות השליטה מתערערות כאשר מגיעים לנקודות שמייצרות תגובתיות גבוהה אצל הצדדים.

האם אפשר למנוע תגובתיות באופן מוחלט?
לא. אנו בנויים על כך – גם באלמנט הפיסי, גם באלמנט הרגשי, וגם באלמנט המנטלי.
אז מה אפשרי?
לפני כ 8 שנים בדקו נזיר בודהיסטי בשם Matthieu Ricard שחיבר את הספר (המומלץ מאוד!) "הנזיר והפילוסוף" – כיצד הוא מגיב לרעש פתאומי כאשר הוא נמצא במדיטציה. יש תגובות לא רצוניות לרעש (למשל עפעוף או קצב הלב/דופק) שלכאורה לא אמורה להיות עליהן שליטה, אולם תוצאות מחקרים מראות שמצב מנטלי (למשל עיסוק במשהו שדורש ריכוז גבוה) ומצב רגשי יכולים לשנות את התגובה הפיזית. השוו את תגובותיו לקבוצת נבדקים מקריים. כאשר לא היה במצב מדיטטיבי – תגובותיו הפיזיות היו זהות לאלו של הנבדקים האחרים. לעומת זאת, כאשר נכנס למצב המדיטטיבי, תגובותיו היו חלשות בהרבה – ואלו אמורות להיות תגובות לא רצוניות!
מה קרה?
המדיטציה לא גמרה לכך שלא שמע את הרעש. הבדיקה הראתה שבכך אין הבדל. ההבדל היה בתגובתיות שלו לרעש. הוא היה בשליטה!
וזו הנקודה.
תגובתיות זה חוסר שליטה.
שליטה מחייבת חוסר תגובתיות.
זה לא "חוסר הרגשה".
זה לא "חוסר התייחסות".
שליטה זה מצב שבו איננו תגובתיים לגירויים חיצוניים או פנימיים. אנו מסוגלים להכניס מרווח בין הגירוי לתגובתנו ולייצר פעולה מתוך בחירה ולא מתוך תגובה.
לכן, מי שבתגובתיות אינו שולט.
לכן, באותה דוגמה של "שליטה מלמטה" כשהנשלטות לא מעוניינות בכך והשולט לא יודע לעצור זאת – הסיבה היא תגובתיות. הנשלטות (ים) הללו מייצרות תגובתיות אצל השולט, או מנסות לייצר תגובה כזו, וזה מוגדר כ"ניסיון לשליטה מלמטה" הוא "היא שולטת מלמטה", בלי הבנה שהמנגנון הוא יצירת תגובתיות.

אז מה על הסיבה והתוצאה של הקבלה?
התוצאה היא מתגובתיות לסיבה. הסיבה אינה בתגובתיות לתוצאה, אולי מלבד במכניקת הקוואנטים ואיינשטיין כבר אמר ש"אלוהים לא מטיל קוביות" - אמונתו באלוהים לא אפשרה לו לקבל סיבה שנמצאת בתגובה לתוצאה.

ולכן להיות הסיבה זה להתקרב לאלוהים. לשלוט באמת.
אולם, לא להיות בתגובתיות זה רק השלב הראשון. להיות הסיבה לוקח זאת הרבה יותר עמוק.

אבל, ההגדרה של שליטה ברורה עכשיו:
שליטה היא להיות הסיבה.
תגובתיות היא חוסר שליטה.

פחד: המתחרה עם "הרצון שיאהבו אותנו" על "הכוח הכי חזק בפסיכולוגיה האנושית".

יש כל מיני סוגי פחדים אבל כולם נובעים משני מניעים שקשורים זה בזה.

הראשון והבסיסי – הפחד מכאב. כאב פיזי. כאב רגשי/פסיכולוגי/מנטלי. כמובן שיש מזוכיסטים שאוהבים כאב כזה או אחר (כי מחווט כתענוג, כי משתיק כאבים אחרים, כי משתיק רעשים, כי קשור ללולאה פסיכולוגית/מנטלית/התנהגותית שהתהוותה אצלנו), אבל בעיקרו של דבר, פחד נובע מפחד מכאב מסוג כלשהו. זהו פחד כללי שמופעל כאשר אנו עומדים לחוות כאב כלשהו.

שהוא מה שמביא בעצם לפחד השני, שהוא יותר חשוב דווקא – פחד שנוצר מאי וודאות. זהו לא פחד מכאב צפוי. זהו פחד מנטלי לחלוטין שנובע מהסיכוי לכאב. לא מכאב צפוי, אלא מכאב שאולי יקרה. זהו פחד שעולה כל פעם שיש אי וודאות, בלי קשר לסיכוי התממשות הכאב, או עוצמת הכאב הצפוי. אי הוודאות כשלעצמה מספיקה לייצר את הפחד.
למעשה, פעמים רבות כאשר אי הוודאות נעלמת ואנו יודעים שיהיה כאב, הפחד נעלם! במקום זאת אנו מגבשים אסטרטגיית התמודדות עם האירוע הכואב, ועם הכאב.
הפחד השני חזק יותר! כי את הפחד הזה אנו יכולים לייצר, ופעמים רבות מייצרים בעצמנו. איננו צריכים בהכרח מקור אמיתי של כאב. אנו יכולים, וחלקנו עושים זאת הרבה, לייצר תסריטים שבהם מופיע כאב.

ויש כאלו שחיים עם פחד כזה כל הזמן. אירועי עבר ו/או חיווט מוחי מולד (סף כאב נמוך – וסף כאב זה לא רק לכאב פיזי, אלא גם לרגשי, אם כי הם שונים ונפרדים) מייצרים אצלם פחד קבוע. הם חיים עם פחד שמתווה את מעשיהם בכל דבר, כי הוא תמיד שם מאחורה, גם אם הם אינם מודעים אליו.
פחד זהו כוח הרסני. כוח שלילי. סיבתו הראשונית, האבולוציונית, היא חיובית. אבל כמניע ומוביל להחלטות ומעשים הוא הרסני. פעמים רבות, כמו בטרגדיות היווניות, הפחד שנוצר כתוצאה מתסריט שלילי מניע אותנו למעשים שמביאים להתממשות התסריט השלילי! בדיוק כמו שאביו של אדיפוס, המלך לאיוס, עקב פחדו מכך שבנו יממש את נבואת האורקל – יהרוג אותו ויתחתן עם אשתו (אימו של אדיפוס), נתן הוראה להרוג אותו, אולם כתוצאה מהוראה זו שלא מומשה, אדיפוס, בסופו של תהליך, הורג את אביו לאיוס ומתחתן עם אימו.

אז פעמים רבות פחד יוצר נבואה שמגשימה את עצמה. הוא הנבואה והוא הגורם להתגשמותה.

כיצד זה קשור לשליטה?
הנשלטת צריכה להאמין בשולט, להאמין לו, ולסמוך עליו.

בעבר כתבתי שאם שלושת עקרונות לא מתממשים אין שליטה אמיתית.

נניח שנשלטת הגיעה למצב כזה (איך ולמה – לא הדיון כרגע). או החליטה שככה ורוצה לממש זאת.
אבל, באם קיים בנשלטת פחד בסיסי, קבוע, היא אינה יכולה לממש עקרונות אלו, כיוון שבכל נקודה, הפחד יסתור אותם. הפחד תמיד, תמיד, יותר חזק. כדי להתגבר עליו, אחרי שעולה (כי ייקח זמן רב עד שיפסיק לעלות), ולמנוע את הפיכתו למקור הנבואה שמגשימה את עצמה צריך:
1. החלטה. בלי החלטה להתגבר על הפחד ולממש את העקרונות, לא יקרה כלום.
2. כלים וטכניקות. החלטה לבד אינה מספקת כי עוצמת הפחד, בייחוד אצל מי שנפגע בעבר והפחד הבסיסי אצלו חזק, גבוהה מאוד. צריך כלים וטכניקות ממשיים שמאפשרים זאת.
3. ביצוע. חייבים להשתמש ולבצע את הכלים והטכניקות באדיקות. בגלל עוצמת הפחד, כל סיטואציה שבה לא משתמשים בהם יכולה להפוך להרסנית. וצריך להשתמש בטכניקות שמחזקות את העקרונות (שוב, בהנחה שהוחלט שכך) כדי שיהיה להם יותר כוח להתמודד מול הפחד – במאבק במגרש המנטלי והרגשי שלנו.

ולכן, הרבה מערכות שליטה נהרסות למרות שלכאורה הכול טוב ויש אהבה. הפחד שמניע מעשים מייצר תהליך שלילי שמגשים את מושא הפחד.
טרגדיה יוונית במהותה.

האירוני הוא שכדי לנטרל את הפחד ככוח צריך לעשות בדיוק מה שפוחדים ממנו כשיש פחד – לוותר על שליטה.
ולכן, שליטה אמיתית מתקיימת רק כשלנשלטת, וגם לשולט, אין פחד שמניע אותם במערכת יחסים.

הגענו לפרדוקס זן יפה: שליטה מתחילה בוויתור על שליטה.

אדוני הוא הטוב ביותר.
אדוני עוזר לי גם אם אינני מבינה איך.
אדוני מקשה עלי לטובתי.
אדוני שובר אותי כי רק ככה אצליח להתגבר.
קשה לי בגללי, לא בגלל מה שאדוני עושה לי.

כאב לך ילדתי? זה בשבילך. רק ככה תתקדמי.
מי דואג לך? מי מחבק אותך כשאת שבורה אחרי סשן? כן, אדונך.
זה טבעי שככה את מרגישה. כולן מתפרקות בהתחלה, עד שמפתחות את הכח לעמוד בכך. את החוזק הנפשי להתמודד. זה לא הצד הפיזי שחשוב פה. זה רק הנפשי.
אני בונה אותך. קודם צריך לפרק את החומות, לשבור את המחסומים. מפחיד אותך? כואב לך? מצוין| זה מה שצריך להיות.

דיסוננס קוגנטיבי: הקונפליקט בין המציאות לאמונתנו עליה.
שמירת העקביות והצורך להרגיש טוב היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. לחלופין, ידורבן האדם להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק.

נשלטות (ים) חוות דיסוננס קוגנטיבי כל הזמן. זה טבעי. יש סיטואציות שבהן זהו דיסוננס חיובי – מערכת האמונות על המציאות הייתה לקויה, או לגמרי לא נכונה, והתהליך מביא להתמודדות עם זאת.
זו שליטה טובה. שליטה שמעמתת את הנשלטת עם אמונות שליליות על המציאות, על אנשים, ועל עצמה.

אבל יש שליטה רעה.

זו שמייצרת קונפליקטים לא כי הקונפליקט עצמו קשור לבעיה שהנשלטת מתעמתת איתה, אלא קונפליקטים לא קשורים.
נשלטת שנדרשת לעשות דברים שאינה רוצה. חציית גבולות ללא קשר לבעיות שקיימות לנשלטת.
למה זו שליטה רעה? הרי זה נוהג די נפוץ.
כיוון שזה לא נועד לעזור לנשלטת אלא לייצר שליטה נטו.

איך זה מייצר שליטה?
מנגנון הדיסוננס הקוגנטיבי.

הנשלטת חווה קשיים. קונפליקטים בין מה שמאמינה שטוב לה לבין מה שקורה לה.
זה משהו שנועד לשבור אותה. וזה שובר. ומה הפתרון שמאחה?

שהאדון טוב. שהאדון דואג. שהאדון שומר. אני אוהבת אותו והוא אותי.

אהבה שמיוצרת על יד דיסוננס. כי אם אינה אוהבת אותו – מדוע היא שם סובלת? אז ברור שאוהבת אותו. הוא מופלא.

ככל שהשבר חזק יותר, כח האיחוי חזק יותר. חייב להיות.
אותם שולטים שמשתמשים בכך יודעים זאת.
אין "לשבור כדי לבנות מחדש"
יש "לשבור כדי לאחות כך שתהיי תחת שליטתי יותר ויותר"

עם כל שבירה ואיחוי השליטה מתחזקת. עד שהנשלטת לא מסוגלת לעזוב ותעשה כל שאדונה ירצה. לא כי אוהבת באמת. לא כי טוב לה. לא כי הוא עוזר לה.
כי היא מאמינה שכך כי חייבת להאמין בזאת. אחרת תתפרק לחתיכות הקטנות שנשארו ממנה.

והאלגנטיות שבכך?
היא עושה את העבודה. היא זאת שעוברת את הקשיים. היא זאת שעוברת דיסוננט קוגנטיבי (הרבה מהם). היא זאת שמאחה את עצמה עם דבק של עצמה. והיא זאת שמודה לשולט שנתן לה זאת.

היא, הנשלטת, ייצרה את השליטה בעצמה.
השולט? הוא רק הפעיל את המנגנון.
בום. דיסוננס. איחוי. אדוני הנהדר והטוב.
גבול נשבר. דיסוננס. איחוי. אדוני המושלם.
גבול נרמס והנשלטת מיוסרת. דיסוננס. איחוי. אדוני הוא אלוהים.

דיסוננס קוגנטיבי – המנגנון לייצור אדונים מושלמים. המנגנון לייצור אלוהים.

מישהי רוצה אדון מושלם?

כאב הוא סם.

כלומר, לא הכאב עצמו, אלא האנדורפינים שהוא מייצר. הספייס המדובר הזה – זה ההיי של הסם. הדאון שאחרי? זה הדאון כאשר המנה נגמרה והסם פג מהגוף.
כל ג'אנקי יודע ומכיר זאת.
כל נשלט/ת מכירים זאת.
כל שולט/ת מכירים זאת.
הסם.
המכורים.
הדילרים.
הם השחקנים בהצגה.
זכרו, אקדח שרואים במערכה הראשונה יורה בשלישית.

מערכה ראשונה
נשלטת חדשה עולה על הבמה. מסתכלת ימינה ושמאלה. רואה את זה ואת זה. מתחילה לפלרטט איתם. אצה רצה מקצה אחד לקצה השני.
מהצד, אנו הצופים רואים חלק מהם מצליפים בכמה אחרות. ההרמון שלהם. עוברים ממאורה למאורה ומחלקים סם. והן, המכורות, מתחננות לעוד ובוכות כשהוא אומר להן "לא היום, לא הערב. לא היית טובה מספיק. אבל פתחי את הפה, כן גדול יותר. זהו גמרתי. היית כלבה טובה. הינה כמה הצלפות שתרגישי טוב היום. מחר כבר תצטרכי עוד ויותר."

והיא, מבולבלת. לא מכירה את העיר החדשה הזו. הרחובות זרים לה. לא יודעת אם הסם בטוח אבל יודעת שרוצה. צריכה. יש לה רעש בראש. יש לה כאב בלב. יש לה צורך בחלציים. לעוצמה. לכאב. לכל דבר שישקיט את הרעש, את הכאב, את הצורך.
אחד תופס אותה, אבל הוא לא נראה לו. הרי יש לו עוד. יש לו הרמון. והיא בכלל מחפשת אהבה. בן זוג, מישהו שיחבק אותה וחיבוקו ישקיט את הרעש, את הכאב, את הצורך.

בא אחר. והיא אומרת כן כי כבר לא יכולה. צריכה מידי. היא פוחדת. אבל הרעש, הכאב, הצורך.
ברקע הם מחלקים סמים למסוממת הנבחרת היומית. זאת שתזכה לשרתם. זאת שתזכה לשפיכה שלהם. הפרס הגדול. וכן, להצלפות, לכאב, לסם. הן תעשיינה הכל בשביל זה. הכל. מה שהוא יבקש. הוא הרי הדום שלהם. הוא המלך, האדון, האור, החיים. הוא הדילר שלהן! ידיו מביאות את הסם המיוחל.
הדום שבחרה מתחיל לטפל בה.
קאט סשן.
כאב. חזק. השפלות. קשירות. חציית גבולות.
שבירה.
עינויים לפי מתכונת ידועה.
בסוף הערב היא תהיה מסוממת ולא תדע זאת. היא תאהב זאת. היא תגיד שהוא מדהים והרגישה מה שלא הרגישה אף פעם.
ולמחרת, או אפילו כבר כשילך, היא תבכה. היא תתמוטט.
ומה תחפש?
יפה...סם.

קאט למחרת
"דום, מתי אתה בא? אני צריכה אותך!"
"כלבה, את מנסה לתת לי הוראות? לא היום!"
חדר שינה. היא על המיטה רועדת ובוכה. היא צריכה את הסם והוא איננו.
בערב הוא שולח הודעה "אני בדרך. הכיני את עצמך."
היא רצה להתייפות, יודעת שתוך 10 דקות הכל יימחק עם דמעות מהכאב שייתן לה. אבל היא כבר מכורה ובסוף, בסוף יש היי. הספייס הזה שלמדה להכיר אתמול.
הוא בא.
וכל גבול שביקשה נחצה.
הוא יודע למכר הדילר. מנוסה. יודע בדיוק למה לחצות גבולות חשוב. כי זה שובר אותה. ואז ההתמכרות חזקה יותר.
ברקע מכורות מתחננות ואחרות עם מבט בורק בעיניהן כי הערב, הערב הן זכו. הדום שלהן הערב! הדילר הגיע ואיתו הסם המיוחל. האין הוא אלוהים? הוא מושלם. יודע בדיוק מה היא צריכה. ונותן, עוד השפלות, עוד הצלפות, עוד חשמל, עוד מחטים, עוד קשירות, עוד כאב. עוד....העיקר שייתן עוד. היא תהיה הכלי לזרע שלו, לרוק שלו, לשתן שלו. העיקר שייתן עוד.

קאט חצי שנה
היא שוכבת על המיטה רועדת. כבר שבוע שהוא לא הגיע. אומר שאינה טובה כמו שהיתה. היא לא מתאמצת מספיק. היא לא מוכנה מספיק. והיא לא מבינה. הרי עשתה הכל. כל מה שאמר. כל גבול שהיה לה שברה בשבילו. ומה יהיה עם הסם? איך היא תתמודד? והרעש, הרעש הרי הרבה יותר חזק מפעם. היא חייבת אותו להשתיק את הרעש. הוא השקט שלה.

קאט 9 חודשים
היא מצאה דילר חדש. התבנית מהתחלה. והיא מאושרת. יש סם כמעט כל יום. היא מספר 1 שלו! היא הכי טובה. היא המכורה הכי חדשה וצריך לשייך אותה.

קאט שלוש שנים
היא שבר כלי ולא מסוגלת ליצור קשר עם גברים. הרעש חזק מאי פעם. הכאב מצמית. הצורך כבר לא קיים. כבה. היא כבויה. אין בה כבר יכולת להרגיש. אין בה כלום. קליפה.

ברקע מצליפים ומוצלפות. דילרים ומכורות. העולם ממשיך.

משחק הסמים לא נגמר. הדילרים לא מפסיקים. רק המכורים והמכורות מתחלפים.