לא משנה כמה שיחות מבטיחות אנהל פה, בטלגרם, בווטסאפ, בטינדר, בטלפון, לא משנה כמה הבטחה צופנת כל שיחה כזו, בסוף זה נגמר בבעעע.
בשלישי בלילה שוחחתי בצ'אט עם שלושה גברים. עם שלושתם היה מספיק נחמד כדי לעבור לטלגרם.
ברביעי בבוקר, שלושתם פנו אליי, נלהבים וחמודים.
הראשון נפל כי הוא גר רחוק מדי. בהתחלה דובר על כך שזה פתיר אם אשן אצלו. אבל כשזה הגיע לקביעת מפגש היכרות, ואמרתי שצריך לבדוק לו"ז של רכבות ואוטובוסים כדי שאוכל לחזור הביתה באותו ערב, הוא החליט שאם אני לא נוהגת אליו ובחזרה, זה דיל ברייקר.
חלף עוד יום, והשניים הנותרים שוב פנו אליי. שניהם מהעבודה. הסבתי את תשומת ליבו של אחד מהם שזה לא לעניין לנהל שיחות כאלה מהעבודה ממגוון סיבות, אבל לא הדגשתי מספיק שהסיבה העיקרית היא שפיצול הקשב הנדרש ממנו מותיר אותו עסוק בכל רגע נתון בעבודה או בשיחה עמי, אבל מותיר אותי בשיחה לא רצופה והמתנה.
זו התימה: הגבר לא מבין שאני לא בעבודה ומחכה לתשובה. הוא לא רואה שזה לא מתחשב ולא מכבד.
השיחות העמיקו. אני לא אדם של סמול טוק. הן היו נעימות וקולחות. הן עברו מהיכרות אישיותית לבדס"מ וחזרה. אחד מהם ממש בראש שלי, עם הומור מילולי, רפרנסים תרבותיים ומוזיקליים וגישה דומה להכרויות.
אתו ספציפית ביקשתי להתקדם לשיחת טלפון, והוא הסכים. לא קבענו מועד.
שניהם קטעו את השיחה אחרי שעה פלוס כי התחילה להם פגישה. עם שניהם הנחתי שנדבר בערב.
ויוק.
כלום.
נאדה.
בעשר וחצי שלחתי לשניהם הודעה. אחד לא השיב לה כלל לפי מיטב המסורת, שאומרת שרק הגבר יוזם תקשורת, והפרת כלל יסוד זה היא עילה לתביעה בבית הדין לתפקידי מגדר.
השני ענה והתנצל שהוא לא פנוי. הוא הבין שאני קצת פחות חביבה מבדרך כלל, אבל לא הצליח להבין למה. שאל אם נוכל לדבר מאוחר יותר (כאילו, יש לך תכניות שטרם החלו בעשר וחצי, מתי נראה לך שנדבר, בשתיים בלילה?) או מחר. ושוב, ברור שאני זמינה לשיחה כשתתפנה. אני לא ישנה הרי. קח ת'זמן, תיהנה. כשתסיים, נניח בשתיים וחצי, אני כמובן אהיה ערה וזמינה.
ההנחה הזו של גברים, בלי קשר אם הם ונילים, נשלטים, מתחלפים או מאדימאים, שאני תמיד זמינה לרשותם אבל שאין לי שום ציפיות ושהם יכולים ליזום תקשורת כשנוח להם כ"כ ממרידה אותי.
במיוחד שבמסגרת שיחותינו היה ממש ברור שסוג הקשר שאנחנו מחפשים הוא FLR. שהם נשלטים ולא סתם קינקיים. לא נראה להם סותר שהם מקווים להתמסר לי אבל לא חושבים שזה כולל לשוחח איתי מהבית.
אם אתה כותב לי מהעבודה ואומר שאתה לא מפסיק לחשוב עליי ועל שיחותינו, מה הבעייה לכתוב לי אחרי שחזרת הביתה ואתה פנוי?
***
בטינדר, הקטע הוא שברגע שאני כותבת שאני בזוגיות פתוחה, ברור שאני שרמוטה שאפשר להשחיל בזמן הפנוי תרתי משמע. לא צריך חיבור, לא צריך חיזור. וואם באם ת'נק יו מאם.
וכך, מישהו ששוחחתי איתו בטלפון וקבענו לשישי בערב שלח לי הודעה אתמול בבוקר לבדוק אם בא לי לקפוץ. בכיף, אמרתי לו. ייקח לי זמן להתארגן. צריך להדליק דוד.
תתקלחי אצלי.
אה, ממש לא.
אני צריך לצאת מהבית בשלוש.
אז לא ייצא היום.
אבל אני פנוי הערב אחרי עשר וחצי.
תקשיב, זה לא מכבד. תקדיש לי ערב.
סליחה. נתראה מחר. יום מקסים.
ועכשיו, הטריגר לכתיבת הפוסט הזה, עוד גברבר טינדראי מצוי. מיד אחרי ההיי, שואל אם אני עדיין במיטה ואם יש מקום לידי.
ניסיתי לענות לעניין אבל ברוח טובה. אמרתי לו שלרוב בן זוגי תופס את המקום לידי, אבל שהוא במקלחת, אז יש חלון הזדמנויות.
כמה זמן יש לנו להיות שובבים?
אני לא בקטע של שובבות וסליז. זה שאני מחפשת קשר קליל ומוכוון סקס לא אומר שאני לא צריכה חיבור וכבוד.
צודקת, מתנצל. אשמח אם תתני לי הזדמנות להכיר אותך.
בכיף.
תוך ארבע דקות, שזה לא רע יחסית לדוש, הוא כבר שאל, "מה את לובשת, מהממת?" ונחסם.
הקדושה והקדשה, המדונה והזונה. החברה הוונילית המתוקה שלפני דייט שלישי אין מה לנסות בכלל להשכיב לעומת השולתט העחזריט, הלילית. זו שמחפשת קשר רציני לעומת זו שלא מסתירה שהיא מעוניינת בסקס ועוד בזוגיות פתוחה, אז בכלל.
הפיצול הזה הורג אותי.
אני מביאה את עצמי לכל אינטראקציה. אינטליגנטית, שנונה, לא שגרתית, כנה, נחמדה.
מי שמכל זה קולט רק כוס זמין או מלכה שולטת הוא דביל.
מי שמאוים מזה ומתחיל איתי תחרות של מי יותר משכיל וידען, מקטין אותי או מתנפח כמו זפק של תרנגול כדי לנסות להרשים אותי, סתם אפס חסר ביטחון ושריד לתקופה שטוב שחלפה.
ומי שמצליח לקלוט את כל זה ועדיין לא ברור לו שאני מצפה למה שכתוב לי בפרופיל בבהירות, אלה הכי פוגעים.
ועד כמה שזה בלתי נתפס, אני פגועה. אני, השולטת, הסקס נטול המחויבות, פגועה. נשים, לך תבין.
