חסרים לי לי כמה דברים בחיים. ואולי אי אפשר למצוא את כולם באותו אדם, באותו קשר, באותו מקום.
חסר לי מגע. פשוט מגע. עור בעור. נעים בגב, אצבע שעוברת על עצם הבריח שלי, יד שמלטפת את הצוואר. גם אני אוהבת לגעת. חלש וחזק. ללטף וללקק, לנגוס קצת, לשרוט ממש טיפה. לגעת.
חסר לי חיבוק וכתף. מישהו לשים עליו את הראש. מישהו שיעטוף אותי בחיבוק מנחם, אבל לא חונק, ולא מוגבל בזמן ושתיקה, אבל גם גמיש להיפוך ודיבורים. היפוך, כלומר שבא לי לחבק אותו. ולפעמים גם לדבר תוך כדי. על כלום ושום דבר, ועל הא ועל דא (במיוחד דא בימים אלה כשרוסיה בכותרות), על עניני דיומא (האב) ועל עניינים שברומו של עולם.
וכמובן שחסר לי סקס בדס"מי קשוח, מטונף, מלא השפלות מילוליות וניוש מילולי ודחיפת אצבעות לחורים רעבים ומתמסרים. חסר לי פרטנר כנוע ומתמסר, צייתן ופסיבי, שיעשה בדיוק מה שאני אומרת לו, אבל ב-ד-י-ו-ק. ואיך שאני אומרת. ומייד. והכי טוב שהוא יכול. סקס שאני אכוון כדי שיסב לי את מירב העונג.
או סקס קינקי עדין, מתחלף כזה. בכל מקרה, בשני הכיוונים, אני נהנית מחוסר המאמץ שכרוך בתמרון בין ההנאה שלי לניסיון להבין אם הפרטנר נהנה. הרבה יותר קל כשצד אחד מנווט. גם אם זו לא אני.
הפרדוקס הוא שכדי להגיע למצב הייצרי הזה שבו אני משחררת את החיה המשחרת לטרף לחופשי ואת חרצובות לשוני, אני צריכה להרגיש בנוח. אני צריכה להרגיש ביטחון בפרטנר. אני צריכה קודם להרפות ורק אז לעשות שריר. ושרירים. ושפטים.
וזה לא קורה. פשוט לא. כבר המון זמן.
כשיש חיבור אישיותי ואינטלקטואלי ואפילו משיכה פיזית, זה לא בהכרח אומר שיש חיבור מיני.
כשיש חיבור מיני, אבל הצד השני לא מספיק יציב, אני לא מרגישה ביטחון.
ואם אין ביטחון, אני לא מרגישה נוח.
אז אני מסתובבת בכלוב כארי בסוגר (מה יהיה עם ההתחכמויות האלה, מה?), מנסה להצית אש בחלציי בטינדר, מדי פעם אומרת לקופידון היוש, אבל הילד השמנמן הזה, כל החיצים שלו נופלים משום מה בחדרה ובאר שבע וירושלים.
מתישהו אכתוב פוסט עם הפי אנדינג. אולי.
