יש לי חולשה לילדים יפים.
בלונדינים, דקים, גבעוליים, נעריים, חלקים, עדינים, נמוכים.
ריאן גוסלינג, בראד פיט בצעירותו, דיויד בקהאם, דוד לביא, קורט קוביין, עופר שכטר.
כל סממני הגבריות הנורמטיבית לא עושים לי את זה. 1.70 זה הגובה האידיאלי בעיניי. אני איכשהו מתמודדת עם 1.78, אבל מעל לזה זה כבר טרן אוף.
שרירים מנופחים מורידים לי ומאיימים עליי. מעדיפה את מיגל אלוורז או עברי לידר בתחילת הדרך. Lean.
אם כבר שיער פנים, אז זיפים עדינים, כאלה שאחרי שלושה חודשים של טיפוח מכסים רבע סנטר בקושי.
עכשיו, זה לא דיל ברייקר עבורי. בפרופיל שלי כתוב שאני פתוחה לגברים שנראים אחרת. ועדיין, כמעט כל מי שפונה אליי נטפל לעניין המראה ובטוח שזה הדבר הכי חשוב שקובע את מידת ההתאמה.
מבחינתי, עדיף נשלט שמתחבר לגישה שלי לשליטה וחפץ בקשר משמעותי על פני מישהו שנראה בדיוק איך שאני אוהבת אבל לא מתאים לי משום בחינה אחרת.
אבל בטינדר, מעוז, הווניליות, אני מעבירה ימינה רק את מי שאני נמשכת אליו פלוס, וכמעט תמיד זה בחור בשנות השלושים שלו, בהיר שיער ועיניים, יפה ועדין.
כשמצליח לי, זה מהמם. המשיכה משדרגת עבורי את הסקס אוטומטית, ואני מגלה שהרפרטואר שלי הרבה יותר רחב עם היפיופים האלה. גם אם זה משהו חד פעמי, החווייה חיובית, הזיכרון נעים, והכי חשוב, אני מרגישה מאד מחוזקת כי אני מרגישה שאני יכולה להשיג את מה ואת מי שאני רוצה.
חוץ מזה, ובלי קשר, בא לי קצת קינק. להיות פסיבית, לקבל פקודות והכוונה תקיפה, לשחרר. כנראה תופעת לוואי של המעבר לשעון קיץ.
