בשלושה מובנים אני בחופש:
הראשון הוא שאני בסמסטר חופש שאני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה אחרי שנים של וורקוהוליות סיזיפית.
השני הוא שאני יוצאת מכל הארונות שהייתי בהם לחופשי. עכשיו עדכנתי בפייסבוק את סטטוס הזוגית שלי מנמצאת במערכת יחסים עם... לנמצאת במערכת יחסים פתוחה עם...
הפסקתי להסתיר ולדפוק חשבון. כרגע זה לא ממש מפחיד כי אני לא עובדת. נראה מה יקרה כשאחזור לעבוד במוסד הכי שמרני ובורגני בארץ.
והמובן השלישי הוא הכלוב. עוד ארבעה ימים מסתיים המנוי שלי. ביקשתי לבטל אותו לפני שלושה שבועות, והנה זה או טו טו קורה.
יהיה יותר קשה ליצור איתי קשר, שזה לא כזה אסון גדול. מאז שעשיתי את המנוי אני מקבלת די הרבה פניות, אבל הנה אני עדיין פה, גלמודה ונטולת מערכת יחסים בדס"מית, כך ששוב מתגלה הפער בין כמות לאיכות.
אז אני מניחה שזה שאי אפשר יהיה לשלוח לי הודעות קשר, ולא כל אחד יוכל לשלוח לי הודעה אדומה, יוריד את הרעש הלבן. אם כבר לבד, אז שיהיה בשקט, כפי ששרו הנטאשות. בערך.
חופש נותן לי ספייס. מרחב נשימה. ארונות הם צפופים וחשוכים, וזה לא שנרניה מחכה לי בצד השני שלהם. בדקתי.
היה יכול להיות מאד סימבולי לכתוב את הפוסט הזה קרוב יותר לפסח ולהוסיף את היציאה מעבדות לחירות, אבל גם לקיטש יש גבול, והייתי מרגישה שאני יוצאת מעבדות לחרטוט. וגם, מה עבדות? אני שולתט עכזריט!
ועכשיו, שנ"צ.
