סיפור, כן? לא מציאות. בדיה. בדיון. לא קרה.
אחרי חופש מהעבודה מסיבות בריאותיות, חזרתי לשוק העבודה עם ציפיות גבוהות מהסביבה ופחות גבוהות מעצמי. חוסר הנכונות שלי להתפשר פלוס העובדה שכיוונתי גבוה הוכיחו את עצמם, להפתעתי. מסתבר שלא כל העולם מתנהל כמו הכלוב.
חברה בינונית, לא גדולה מדי. מקצוענית בתחומה. דרג ניהולי, אבל אחריות מקצועית. בלי לנהל אנשים. משרד מרווח, ולראשונה בחיי, עוזר אישי.
לא כ"כ הבנתי את הגדרת התפקיד. כששאלתי, נתקלתי בכיווץ גבינים. אמרו לי לסגור את זה מולו.
קראתי לו למשרד המרווח שלי. הוא ישב מולי והשולחן בינינו. אמרתי לו שמעולם לא היה לי עוזר אישי, ואני לא סגורה על מה זה אומר.
בפגישה הראשונה שלי בחברה, מוקדם יותר באותו יום, הציגו בפניי את האנשים שאעבוד מולם. גם כשניסיתי להבין מי נגד מי ולזכור את כל הפנים והשמות, עמרי התבלט מיד. קשה היה לי להעריך את גובהו כי הוא ישב, אבל היה ממש קל להביט בו. בלונדיני שזוף, דק, בהיר עיניים, בשנות השלושים שלו. יפה כמו תמונה.
עכשיו הוא ישב מולי.
התפקיד שלי הוא לעזור לך בכל מה שתצטרכי בו עזרה, הוא אמר.
הבטתי במשרד המרווח. הוא היה רשמי וגנרי וריק.
אני רוצה ספה, אמרתי. יש משהו מנוכר בלקיים פגישות משני צידי השולחן. או בחדר ישיבות.
הוא הנהן.
דיברנו על גודל, עיצוב ומחיר. ליתר דיוק הוא שאל ואני משכתי בכתפיי.
כשסיימנו, הוא יצא מהמשרד וחזר לעמדה שלו, ממש מחוצה לו.
התחלתי לעבור על קובץ אקסל. אחרי חמש דקות בדיוק, נתקעתי. אחרי חמש דקות נוספות, קראתי לעמרי. הוא נעמד מאחוריי ורכן לעבר המסך. זזתי שמאלה כדי לאפשר לו גישה חופשית. הוא עדיין היה קרוב מדי, ולא הצלחתי שלא ללכסן מבט לאמה שלו, שנשענה על השולחן. פלומה דקה ועדינה, וריד משתרג.
לצערי, אחרי דקה וחצי הוא הבין מה הבעייה ונאלצתי להתנתק מהאמה ולהביט במסך. הוא הסביר לי באופן בהיר ונהיר מה קרה.
תודה רבה, עמרי, חייכתי לעברו.
הוא חייך בחזרה. את רואה למה את צריכה עוזר אישי?
המבוכה גרמה לי לסגת טקטית למסך, והוא יצא מהמשרד, שהיה ריק מתמיד.
אחרי שעה הוא שלח לי תמונות, מידות ומחירים של ארבע ספות. בחרתי אחת. היא הגיעה תוך יומיים.
שלושת הימים הראשונים עברו כבחלום. כולם היו נחמדים ומקצועיים, התפקיד היה מעניין ומאתגר במידה, ועמרי היה שם לעזור לי בכל קושי, שאלה, התייעצות או תהייה.
ביום שלישי בערב, נקעתי את הקרסול. תמיד אותו קרסול. פעם תשיעית לפחות. מילא אם זה היה קורה על קיר טיפוס או במהלך ריצה. אבל זה קרה במדרגות בדרך מהסופר לחניון. שקיות, טלפון נייד והליכה הם יותר מדי בשבילי.
ברביעי דידיתי למשרד עם קרסול נפוח, תחבושת אלסטית כרוכה סביבו ומשככי כאבים לכל היום בתיק.
עמרי כבר ישב בעמדה שלו כשהגעתי, זינק ממקומו ושאל אם אני צריכה עזרה. אמרתי לו בזעף שזה בסה"כ נקע, ושאת חמשת הצעדים למשרד אני יכולה ללכת בלי עזרה.
הוא הלך אחריי, סגר את דלת המשרד, וכשקרסתי על הספה, השתופף מולי ובחן את הקרסול הנפוח.
אני חושב שאת צריכה שרפרף. אורתופדי.
בקושי התאפקתי לא לבכות.
אתה לא צריך לטפל בזה, אמרתי לו. זה לא קשור לעבודה.
הוא הביט בי בפליאה.
ברור שכן, הוא אמר. וגם להזמין לך צהריים למשרד. ולבטל את כל הפגישות הלא דחופות. ולדאוג לך למשככי כאבים, ו...
יש לי בתיק, קטעתי אותו.
הוא קם וניגש לתיק שלי.
לא, כבר לקחתי הבוקר.
הוא נראה פגוע. לראשונה מאז שהכרתי אותו, הוא נראה כאילו הוא צריך עזרה ממני ולא ההיפך.
בוא שב, אמרתי לו.
הוא התיישב לידי.
הבטתי לו היישר בעיניים. תודה, עמרי. אני ממש מעריכה את הדאגה שלך. אתה מאד עוזר לי בהכל. זה מקסים.
הוא הצליח להסתכל לי בעיניים חמש שניות לפני שהשפיל מבט, התנשם, ואמר בשקט, את הבוסית הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם, ואני מאושר להיות העוזר האישי שלך.
(המשך יבוא)
