היום עבר מהר. העבודה הסיחה את דעתי מהכאב, ורק מדי פעם, כשעשיתי תנועה לא נכונה, הרגשתי את הקרסול מוחה.
בצהריים, נשמעה דפיקה בדלת. פעם ראשונה שמישהו דפק על דלתי. כן, אמרתי. יבוא.
עמרי נכנס עם שרפרף שחור וחיוך צחור.
הוא הזיז את הכסא מהצד השני של השולחן, כרע על ברכיו, ומיקם את השרפרף לרגליי. הנחתי עליו את כף הרגל הפגועה ויישרתי אותה. הרגשתי טוב יותר מיידית.
אווו, נאנחתי. תודה, עמרי.
הראש שלו בצבץ מעל השולחן. הוא נראה מודאג וקצת נבוך.
אני חושב שאולי כדאי שתחלצי את הנעל, רוית. תני לקרסול לנשום קצת.
איך שהוא אמר את זה, הבנתי שהוא צודק. הרגשתי את הרגל פועמת בכאב כנגד העור הלוחץ.
כן, רעיון טוב, אמרתי. בא לך לעזור לי?
בשמחה, שמעתי אותו אומר בעודו חוזר לכרוע מולי. הוא פתח את הרוכסן בעדינות מירבית, הניח יד קרירה על העור שמעל התחבושת האלסטית, וחלץ את הנעל לאט ובזהירות.
זה הרגיש כ"כ טוב.
הוא התרומם והחזיר את הכיסא למקומו.
לקחת מנה שנייה של משככי כאבים, רוית?
טרם. הם בתיק שלי.
הוא הביא לי את התיק.
פשפשתי בו ומצאתי את החפיסה.
אני לוקחת שניים. עם מים, אמרתי לו. הרגיש לי הכי טבעי לתת לו לטפל בי ולכרכר סביבי. אני פצועה, אני הבוסית, והוא נהנה מזה.
הוא הנהן, שם שתי כמוסות על השולחן, את החפיסה שם במגרה, ואת התיק הניח חזרה.
הוא יצא מהמשרד וחזר עם כוס מים.
הוא הניח אותה על השולחן וישב מולי.
הבטתי בו ואז בכמוסות.
נשענתי לאחור.
הקרסול שלי היה מונח על השרפרף, הרגל ישרה. כף הרגל התחככה בו קלות.
הוא נטל את הכמוסות מהשולחן והגיש לי אותן בכף יד פשוטה. לקחתי אחת מהן מהיד שלו ובלעתי אותה עם שלוק מים.
היד שלו נותרה פשוטה.
לקחתי את הכמוסה השנייה ובלעתי גם אותה.
תודה, עמרי, אמרתי בקול שליו.
את רעבה, רוית? להזמין לך אוכל?
כן, אמרתי. פתחתי את אתר המשלוחים של המסעדה האהובה עליי והתחלתי לעיין בתפריט.
עמרי התחיל להגיד משהו, אבל מבט מקפיא ותנועת יד עצרו אותו.
תרשום או שתזכור? אמרתי כשהחלטתי מה להזמין.
אני ארשום. הוא הוציא את הנייד שלו.
הכתבתי לו.
לשנינו היה ברור שיכולתי להזמין בעצמי מהאתר, ושמה שקורה פה רחוק מלהיות תמים.
זהו, הכרזתי כשסיימתי. תקריא לי מה כתבת.
הוא הקריא. לא שכח כלום, העוזר שלי.
מצוין. אתה משוחרר. הקול שלי היה קר כקרח, והמבט שנעצתי בו היה מקפיא.
הוא קם ויצא כמו חייל ממושמע.
את חצי השעה הבאה העברתי בקושי רב ואפס פרודוקטיביות.
דפיקה בדלת.
כן.
עמרי נכנס עם ארוחת הצהריים שלי.
הוא פרש אותה על השולחן, הניח לידי סכו"ם ומפית, מזג לי את הסודה לכוס וזרק את האריזה לפח.
הוא התיישב מולי וצפה בי אוכלת.
מדי פעם הוא תלה בי את המבט הכחול והממיס שלו, וראיתי בו כ"כ הרבה כמיהה ותקווה, שלא הצלחתי להבין איך אני אמורה להתאפק ולשמור על מקצועיות.
כשהכוס שלי התרוקנה, הוא מייד מילא אותה.
מילה לא נאמרה.
סיימתי.
נשענתי לאחור.
הקרסול שלי שוב נגע בו ברפרוף.
תנעל את הדלת, אמרתי לו. הלב שלי פרפר והראש שלי צעק שאני עושה טעות איומה.
הוא נעל את הדלת וחזר לשבת מולי.
יש בתיק שלי קרם שרקחו לי במיוחד, אמרתי לו.
הוא קם וניגש לתיק שלי.
קמתי ועברתי לספה.
שרפרף, אמרתי.
הוא הביא את השרפרף והניח אותו לרגליי.
הוא התיישב על הברכיים.
בעדינות, הזהרתי אותו.
הוא הנהן, והסיר את התחבושת האלסטית מהקרסול הדואב שלי.
הוא מרח את הקרם הקריר בשתי ידיים. המגע שלו היה מרפרף ונעים. עצמתי עיניים והתמסרתי להנאה. הוא המשיך לעסות לי את הרגל בעדינות, מורח שכבה נוספת של קרם.
פקחתי עיניים והבטתי בו מלמעלה למטה. בשיער הבהיר, באצבעות החזקות והעדינות. הבנתי שחציתי את נקודת האל חזור.
תנשק, אמרתי.
(המשך יבוא. בקצב הזה ייקח לי שנתיים לסיים)
