עמרי הביט בי כאילו כדי לוודא ששמע נכון, ואז הצמיד את שפתיו לכף הרגל שלי. הוא נישק אותה לכל אורכה ורוחבה, לאט ובמסירות.
מצד אחד, הייתי מרוגשת. מצד שני, הרגשתי מבוהלת. מעצמי, ממנו, מכך שאנחנו במשרד נעול באמצע יום עבודה.
אבל התחושה הכי חזקה היתה שלווה. זה הרגיש כ"כ נכון וטבעי לשבת על הספה כשעמרי מתמסר לי ולסיטואציה. אז עצמתי עיניים והתמכרתי לתחושה.
ואז הוא הפסיק.
השפתיים שלו התנתקו מכף הרגל שלי, וזה צרב.
אני מצטער, רוית. יש לך פגישה עוד עשר דקות, ואני צריך עדיין לחבוש לך את הקרסול.
נאנחתי.
תודה, עמרי.
הוא חבש את הקרסול הארור, הזדקף והושיט לי יד. לא ממש נזקקתי לעזרה כדי להגיע לשולחן שלי, אבל אחזתי בידו בכל זאת.
הוא יצא וסגר את הדלת מאחוריו.
סגרתי גם אני את הדלת במוח שלי, ובפגישה הייתי מפוקסת לחלוטין. ואחריה כבר הייתי בשוונג והמשכתי לעבוד, שקועה לחלוטין בעשייה.
את הדפיקה בדלת כלל לא שמעתי.
ואז הודעה מעמרי.
את כועסת עליי, רוית?
מה? מה פתאום.
אני יכול להיכנס?
כן, בטח.
הפעם שמעתי את הדפיקה.
עמרי נכנס וסגר את הדלת. הוא עמד בפתח.
הכל בסדר, עמרי?
שתיקה.
אתה רוצה לשבת?
כן.
אז שב.
איפה?
איפה שאתה רוצה, רק שב כבר.
הוא היסס ואז ניגש לספה והתיישב.
דידיתי לספה והתיישבתי גם אני.
מה קורה, עמרי?
כבר כמעט חמש.
כן?
וחשבתי שאולי לא כדאי שתנהגי ככה.
זה בסדר, נהגתי לפה הבוקר. לא כזה נורא.
אולי אני יכול להסיע אותך הביתה?
אתה יכול. ברכב שלי.
תודה, רוית.
חייכתי אליו וליטפתי את הלחי שלו. הוא עצם עיניים. העברתי יד בשיער הבלונדיני שלו. הוא היה רך ונעים.
עיניים אלי.
הוא פקח עיניים והביט בי.
הושטתי לו את כף היד שלי.
תנשק. מקצות האצבעות עד המרפק וחזרה.
השפתיים שלו היו נעימות ליד שלי בדיוק כמו לכף הרגל שלי. האיטיות וההתמסרות הבעירו את חלציי.
משכתי את היד.
תתארגן. יש לך חמש דקות.
כשיצאתי מהמשרד, אחרי שלוש דקות, הוא כבר היה מוכן.
צעדתי לפניו, צולעת קוממיות. מעלית. חניון.
הושטתי לו את התיק שלי. המפתחות בכיס הקדמי.
הוא מצא אותם, פתח לי את הדלת וחיכה שאכנס, סגר אותה ונכנס למושב הנהג.
כשיצאנו מהחניון, הוא שאל אם לשים ווייז או שאני מעדיפה לכוון אותו.
ווייז, אמרתי. אני עוצמת עיניים ונחה קצת, אז בלי עצירות פתאומיות והפרעות מיותרות.
כנראה שבאמת נמנמתי קצת כי כשפקחתי עיניים, היינו בחנייה שלי.
שוב כל הטכס. פותח לי את הדלת, סוגר, נועל את הרכב, סוחב לי את התיק. מעלית. מפשפש בכיס הקדמי, מוצא את המפתחות של הבית, פותח, אני נכנסת, נכנס, סוגר.
קרסתי על הספה.
הגיע הזמן להתחיל להשתעשע.
תודה, עמרי. אתה משוחרר.
בום.
אני יכול להישאר עוד קצת, רוית? להביא לך מים וכדורים? לחמם לך אוכל? לע...
בבית הזה אני לא רוית. לא בשבילך, לפחות.
סליחה, גבירתי.
ילד טוב.
אתה יכול להישאר ולשרת אותי.
תודה, גבירתי.
תתפשט.
עמרי פשט חולצה, ואז נעליים, גרביים, מכנסיים ותחתונים.
הוא היה כל כך יפה שרציתי לסמן כל סנטימטר בגוף שלו בנוזלים שלי, בציפורניים, בכוח וכאב.
העמדתי אותו על הברכיים מולי. העפתי לו סטירה מצלצלת ואז דחפתי את האגודל שלי לפה שלו וציוויתי עליו למצוץ. הוא מצץ כהרגלו, במסירות נפש. ואז הוצאתי את האגודל מהפה שלו והעברתי אותה, מרוחה ברוק שלו, על הלחי והצוואר שלו.
אחרי שהוא חלץ לי נעליים, הפשלתי את החצאית, התיישבתי על קצה הספה והוריתי לו לגעת בי דרך התחתונים.
המגע העדין שלו הטריף אותי. הטריף.
הסטתי את התחתונים הצידה, כיוונתי את הראש שלו עמוק בין הירכיים שלי, והחזקתי אותו סנטימטרים ספורים מהכוס הנוטף שלי.
תבקש יפה.
גבירתי, אני יכול ללקק אותך בבקשה?
הכנסתי יד בין הפה המשתוקק שלו לכוס המשתוקק שלי.
תלקק, עבד.
הוא ליקק את היד שלי, פרושת האצבעות, וכשהיא הפסיקה לחצוץ בינו לביני, הוא ליקק אותי. כמו כל דבר שהוא עשה מתחילת השבוע, הוא היה יסודי, נלהב, משתוקק ומסור.
בחיים לא ירדו לי כ"כ טוב. בחיים לא החזקתי מעמד כ"כ הרבה זמן.
אבל מה לעשות, כדי לגמור אני צריכה יותר.
תפסתי את היד שלו וכיוונתי את האצבע שלו לשפתיים הפנימיות.
בעדינות ורק בפתח, עבד.
הוא אונן לי בעדינות, בדיוק כמו שרציתי, במקביל לכך שהוא מלקק לי את הדגדגן, ולא לקח לי יותר מכמה דקות לגמור. אורגזמה חזקה, מדויקת, מושלמת.
כשחזרתי לקרקע המציאות, הוא ישב על הברכיים מולי, קצת באלכסון ממני, עם ידיים מאחורי הגב.
וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה פאק, מישהו מאיתנו יצטרך להתפטר.
(חלק רביעי מתישהו בקרוב)
