היום הגדול הגיע. דנה ושירה באות לארוחת ערב. את דנה אני מכירה מהתואר הראשון. חנונית חמודה, חרשנית שאין דברים כאלה. הסיכומים שלה הצילו אותי לא פעם כשניקרתי בשיעורים משעממים או כשנעדרתי מהם כליל. היא נשואה לחבר שלה מהצבא, שהיה החבר הראשון שלה, הגבר הראשון שאיתו קיימה יחסי מין, ולמיטב ידיעתי, גם היחיד.
שירה היא חברה של חברה. עם השנים, החברה המשותפת התפיידה מחיינו, אבל שירה ואני נותרנו חברות. הכרנו בתקופת הבילויים שלי, שבניגוד לבילויים המקוריים, היתה נעדרת כל אידאולוגיה ציונית או חלוצית. שירה היתה פרועה הרבה יותר ממני. היא הצליחה לגרור את למועדונים, שם סבלתי מהרעש ומחוסר הקואורדינציה שלי, והיא נהנתה מכל רגע. היינו הולכות לפאבים מעושנים עם מוזיקה אפלולית ולברים אפלוליים עם גברים מעושנים.
אני עייפתי מהלילות המאוחרים, ושירה עייפה מחיי הרווקות. היא התחתנה, התגרשה, התחתנה שוב והעמידה צאצאיות, שאני חוזה להן עתיד מזהיר בחיים.
סיפרתי לעמרי את כל זאת ועוד הרבה. זה היה החלק הקל. החלק הקשה היה להחליט מה לא מספרים להן. ובכלל, היה לי כ"כ טבעי להיות השולטת של עמרי, שלא סמכתי על עצמי שזה לא יבצבץ מבלי משים.
עמרי, לעומתי, היה רגוע ושלו כמו מנחה סדנת ויפאסאנה. הן מכירות אותך, גבירתי. הן יודעות שאת טיפוס דומיננטי. לא נראה לי שהן יזדעזעו אם תגידי לי לעשות משהו בטון מצווה.
המצווה האמיתית היא לצקת סביבי בטון ולשחרר אותי מהעונש הזה, חשבתי לעצמי.
ואם ייפלט לך גבירתי במקום רוית? הקשיתי עליו.
מה פתאום. במשרד קראתי לך פעם גבירתי?
אבל זה משרד. פה זה הבית. פה אתה רגיל לקרוא לי גבירתי.
למרות שהזמן היה קצר, ומלאכת הבישול וסידור הבית מרובה, עמרי מצא זמן להרגיע אותי דרך אורגזמה שנבנתה לאט ובעדינות. לא שהיו לו הרבה ברירות. להגיד לי לסתום ולהפסיק לדאוג הוא לא היה יכול, מן הסתם.
דנה הגיעה ראשונה ובדיוק בזמן, כמובן. שירה אחרה בחצי שעה ושאלה אם מחלקים דוחות בשעות האלה באדום לבן. עמרי מזג יין אדום ואני הייתי לבנה.
התעדכנו מה חדש בחייה של כל אחת, ליהגנו קצת וישבנו לאכול. מאחר שיכולותיי הקולינריות הלא קיימות היו ידועות היטב, דנה ושירה שאלו מי בישל. עמרי הודה בעובדות ובאשמה וזכה למבטים משתאים.
הוא היה מקסים, קשוב, מתעניין ולחלוטין לא מפדח. ראיתי איך הן נרגעות לגבי המצב, נכבשות בקסמו ושמחות שמצאתי בחור כל כך מתוק, גם אם באופן לא אתי, מה שהטריד את דנה הרבה יותר מאת שירה.
בסופו של בקבוק יין, גם אני נרגעתי. שירה גלגלה לנו ג'וינט, צחקנו כמו מפגרות, הן סיפרו לעמרי אנקדוטות חצי משעשעות מהכרותן איתי, וכשהן הלכו, הן חיבקו גם אותו.
תודה, בייב, אמרתי לבחור המתוק, תוך שאני מסתערת עליו אחרי ערב שלם של שמירת נגיעה. היה לי ממש כיף. התנהגת למופת.
גררתי אותו למיטה, הפשטתי אותו, השכבתי אותו על הגב ואמרתי לו לא לזוז. נישקתי וליקקתי לו את הצוואר, נשכתי לו את השפה, צבטתי לו את הפטמות, מיקמתי את הידיים שלו לצד הראש כדי שתהיה לי גישה נוחה לזרועות הפנימיות שלו, נישקתי ונשכתי גם אותן, וככה עברתי על כל הגוף שלו.
לבושה לגמרי.
אתה כל כך סקסי ככה, אמרתי לו. עירום וחשוף ופסיבי לחלוטין. נותן לי לעשות לך מה שבא לי. אתה כזה ילד טוב.
חפנתי את אשכיו ומחצתי קצת. אולי יותר מקצת. לא זוכרת. הייתי מבושמת ומסטולה. הוא נדרך והתכווץ, מה שתמיד שעשע אותי.
העברתי לשון ושפתיים על הזין שלו והגברתי לחץ על האשכים.
מה אומרים, עבד?
תודה, גבירתי.
ילד טוב.
שחררתי אותו למגינת ליבו. ירדתי ממנו ונשכבתי על הגב.
רק אצבע.
גמרתי בזמן שיא. בערך כמה זמן שלוקח ליוסיין בולט לרוץ 400 מטר, אבל משוכות.
אתה משוחרר. עד שתסיים לפנות ולנקות אני כבר בטח ארדם, אבל אני מרשה לך לגמור. עכשיו 11:18. אתה רשאי לגמור רק אחרי שהבית מצוחצח והכיור ריק, ורק בין חצות ל-12:15. וחסר לך שאתה מעיר אותי.
כן, גבירתי. תודה, גבירתי.
התפשטתי, צחצחתי שיניים ונרדמתי בשניות.
רק למחרת הבנתי שהחווייה החיובית הזו רק עודדה את עמרי וגרמה לו להגביר לחץ על אשכיי המטפוריים לקראת יום ההולדת שלו.
אבל זה כבר לפרק הבא.
