נשלטים חושבים ששולטות בכלוב מבלות את ימיהן בקריאת מאות ההודעות שהן מקבלות ובבחירת הנשלט בר המזל שיזכה לשרתן.
לא מעט נשים באתר מתחזקות את הדימוי הזוהר הזה.
אבל בפועל, פחחחחח בח' גלי.
הבעייה העיקרית היא שנשלטים הם גברים ושולטות הן נשים.
הווה אומר, מוסר כפול ונורמות מזעזעות בכל מה שקשור לשיחות והיכרות.
שילוב של משחק פוקר ושדה קרב. כל האמצעים כשרים.
מתחילים הכי מנומס שלכם, ותוך דקות לרוב, לעיתים שעות, אולי אולי ימים ספורים, הפסאדה מתפוגגת.
יואו, את מהממת. את שונה. את ממש עושה לי את זה. אני בול מה שאת מחפשת. הפרופיל שלך זה בול אני.
אחרי שיחה של חצי שעה, שבמהלכה אני כנה, נחמדה, ובדיוק אותה אישה שכתבה את הפרופיל המדאים הזה (מדאים!), פוף.
לפעמים לא פוף. לפעמים זה, "אני יוצא לשנייה, תיכף חוזר ושולח תמונה". לפעמים זה אחרי החלפת תמונות. לפעמים זה אחרי שיחות בטלגרם או בווטסאפ. זה אף פעם לא מלווה בהסבר. אף פעם.
אם אני מסרבת בנימוס, זה תמיד נענה בדרישה להסבר. למה לא?! למה את ישר פוסלת?!
אם אני מסרבת עקב מראה חיצוני, אני ננזפת. אבל אמרתי לך מראש שאני גבוה/שחום. או נשלחת אחר כבוד לבדיקת ראייה ושפיות.
באמת?! למה את לא נמשכת?
כמובן שלי אין זכות לשאול. כשמאבדים בי עניין, פשוט מתפוגגים. אין סימטריה. אין הדדיות. אין צדק ואין הגינות.
ונניח שהיתה שיחה נעימה. ועברנו לטלגרם. והחלפנו תמונות. והכל נחמד. ברגע שיש אי הסכמה, ברגע שאני לא ממלאת את תפקידי כאחות רחמנייה, עובדת סוציאלית או שולתט עחזריט שקוראת מחשבות, מתחילים הפרצופים. אבי נעלבי, בן המתקרבן.
אסור לי להעיר. אסור לי להיות אסרטיבית. מי אני חושבת שאני, למען השם?
כ"כ נמאס לי. ולא מדובר בגברים ירודים במיוחד. זו הנורמה. אנשים בכלל לא מודעים לכך שככה הם מתנהגים.
כמובן שגם מחוץ לכלוב זה ככה. ובמובנים מסויימים יותר גרוע. כל השיחות שמנסות להזרים אותי בספונטניות ובאותו ערב במקרה הטוב או מאוחר בלילה במקרה הפחות טוב לדירתו של הבחור.
הגדיל לעשות אחד מהם היום, שגר בצפון, אמר שזו לא בעייה ושהוא יהיה כזה מקסים שהמרחק לא יורגש, ושהוא לא שולל אם נכיר ויילך טוב להיות הנהג שלי. אמרתי לו שהמרחק הוא סוגייה קריטית.
תגובתו:
יש לך מזל
אבל אין לך שכל
ביי לך יא בוגדת
ואוהבת ערבים
הלוואי שהייתי מצליחה להיגמל ולהבין שזה פשוט לא קורה. בטח שלא לנשים בגילי. בטח לא לכאלה שבזוגיות פתוחה. לא יהיה קשר. לא יהיה כיף. יהיו סטירות לחי פיגורטיביות והשפלות מאד לא פיגורטיביות. תהיה דחייה. התעלמות. יהיה גועל נפש. שזה אחלה לנשים מסוימות, אבל פחות עובד עבורי.
אבל אני נרקומנית. מכורה. התקווה מסרבת למות. כל יום, שלוש עד חמש שיחות שמתחילות סביר ונגמרות באופן הכי מעליב ועלוב.
אין לבחור מסוים שפונה אליי בעייה לתחקר אותי במשך שעה האם אסכים לבוא איתו לארוחות משפחתיות ועד כמה זוגית אהיה איתו. הוא כבר בחר לי שמלה לחתונה. אני עונה בכנות. לא מחרטטת. ואחרי שעוברים לווטסאפ, ונהיה מאוחר, אני מאחלת לו לילה טוב ומצפה להמשך למחרת או ביום שלאחר מכן.
דממה.
שנינו בצ'אט. דממה.
אני שולחת לו הודעה שלא מנומס פשוט להעלם ללא הסבר.
דממה.
יום למחרת, הוא שולח לי הודעה שאומרת שאני מקסימה אבל הוא מחפש מישהי לזוגיות רצינית. ושהוא לא ענה לי כי הוא לא ראה את ההודעות.
או שכולם חיים בפנטזיה, שהבלוג והפרופיל שלי איכשהו מעצימים, אבל שאני הבשר ודם לא משתווה לה, או שיש לי אוזן שלישית שחמקה מעיניי 51 שנה.
לא מצליחה להחזיק עניין. לא מצליחה לייצר קשר. כנראה שכל מקרה לגופו. כנראה שגם לי יש חלק בזה.
אבל אם כל מי שאני מכירה, ונילית ככלוביסטית, שותפה לתחושתי, ויש קבוצת פייסבוק בשם מחליקות שמאלה, שמעלים בה צילומי מסך של שיחות מזעזעות, כנראה שזו לא רק אני. לא כל הזמן.
למה אני כותבת את הפוסט הזה?
אך ורק כדי לנפץ את המיתוס. ולשים מראה מול מי שקורא. ולחוש צער רב שמלחמת המינים בעיצומה ורחוקה מלהסתיים. ושלהיות אישה זה מתסכל.
מעניין אם יש חברה שבונה אנדרואיד לפי מפרט מדוקדק. מעוניינת בעומרי.
