אני בתקופה של הרבה תהיות ושאלות. כיכר הפילוסופים, קוראת לזה הפסיכולוגית שלי.
ואני תוהה לגבי הפקודות שאני נותנת בזמן סשן. מאיפה הן באות? מכך שאני רוצה עונג? מהרצון להשפיל? לראות עד כמה רחוק אפשר לקחת את הנשלט? אולי מרצון להציב רף קושי גבוה במיוחד?
אין לי תשובות מלאות.
חלק מהפקודות נועדו להסב לי עונג גופני. דוגמאות הן לעשות לי נעים בגב, לעסות לי את כפות הרגליים, לרדת לי או ללקק לי את החזה.
חלק מגיעות מהרצון להדגיש את ההיררכיה וחוסר הסימטריה, שמאד מגרות אותי. למשל, כשתנוחת המוצא היא שהוא על הרצפה, על הברכיים, עם ידיים מאחורי הגב. או שהוא מחכה לי עירום עם מצח צמוד לרצפה.
וחלק נועדו לגרום לו להביע קושי. הבעייה היא שהוא לא מביע. אני רוצה לראות אותו מתגבר על הקושי הפיזי או הנפשי. מתמתח כמה שאפשר כדי להגיע עם היד למקום שרחוק מהישג ידו. לראות אותו נושם עמוק לפני שהוא עושה משהו שטרם עשה ומאתגר אותו. אני רוצה שהוא יישבר קצת ויבכה.
אבל זה לא קורה. הוא נהנה לציית, ואם קשה לו, הוא פשוט אומר שהוא צריך חיבוק. זה לא מרגיש כאילו הוא שובר את הכלים. הכל משתלב יחד. השיחות מהלב והסשן. וכמובן שאם הוא מבקש, הוא מקבל. אבל זה בכל זאת מטריד אותי. שובר לי את הקיר הרביעי. את האשלייה שאני זו שמכתיבה את מהלך העניינים.
אני אוהבת להיות צעד אחד לפני כולם. במיוחד לפניו. קצת יותר קיצונית. קצת יותר תובענית. מישהו שמציית בקלות ובשמחה לא מספק לי צורך מסוים. רק שקשה לי לשים את האצבע על הצורך הזה. לקרוא לו בשם.
התואילו נא לסייע לעלמה במצוקה לצאת מערפילי הדבר שאין לו שם ולקרוא לילד בשמו?
תודה!
