המנטליסטית

החלק הפיזי, ספציפית כאב, תמיד היה החלק הכי שולי בסשנים שלי.

אבל לאחרונה ממש בא לי להתעלל ולהכאיב. ובחלומי, איך שהנשלט מגיע, הוא מתפשט ומתכופף על שולחן פינת האוכל, מרפקים שעונים על השולחן וישבן בולט.

אני מצליפה בו כמו בשיר (הלך על עוד נכס צאן ברזל): במקל, בסרגל, מה שבא ליד. מתחרעת לו על הצורה. אני לא חסידה של סימנים וישבנים אדומים בהגזמה (אני לא חסידה בכלל, אני חתול), אבל בהחלט ארצה לראות תוצאות של ההתחרעות שלי.

ואז אצווה עליו להזדקף ולהסתובב אליי. ידיים מאחורי הראש. ואתחיל להצליף בו מקדימה. בזין ובביצים. אני לא יודעת מה ישמח אותי יותר, שהוא יספוג את זה, או שהוא לא יצליח להתאפק ויגונן על מבושיו.

במקרה הראשון, אסתפק בגניחות כאב, התקפלות של הגוף ודמעות. במקרה השני, לא יהיה מנוס מסטירה מצלצלת, קשירת הידיים מאחורי הגב באזיקים, והמשך מהנקודה שבה הפסקתי. נראה אותך גבר עכשיו. 

כשאתעייף, או כשאחליט שנסתפק בדברים האלה, אוריד אותו לרצפה לנשק לי את כפות הרגליים, ואדרוך לו על העורף. זו הכנעה, להבדיל מכניעה. זה הרצחת וגם ירשת, סליחה ההיכית גם השפלת, וזה מחרמן בטירוף. 

השלב הבא הוא להשתמש בו כהדום. החפצה מלאה. הוא על ארבע, לא זז. אני מתיישבת בנוחות, מניחה עליו רגליים בשיכול, משחקת בנייד ומתעלמת מקיומו. מדי פעם אני מורידה כף רגל מהגב שלו ומקרבת אותה לפיו, שינשק אותה קצת. ואז מחזירה אותה לגב.

מדי פעם, הרגל השנייה בועטת בישבנו הדואב, כי זה לא מהנה כמו לנשק כף רגל עדינה ורכה. זה סתם משפיל. וזה מחרמן בטרוף. את שנינו. אותי ואת ההדום.

אני קמה, הולכת, חוזרת. ההדום לא זז. רהיטים לא זזים ולא חורקים. הם מונחים בסלון לשימוש בעלת הבית ולנוחותה המירבית.

עוד קצת הצלפות בישבן, באט פלאג, רצועה וקולר, והנה, הושלמה הטרנספורמציה לג'ויסטיק. הרצועה נמשכת, הרגליים מפושקות, והכלב מלקק. יד אדנותית מכוונת אותו לנקודה המדויקת ודוחפת אותו בגסות פנימה. הרגליים נכרכות סביבו ומתהדקות.

לפקודתי, הג'ויסטיק מוסיף אצבע. אני מחזיקה מעמד כמה שאני יכולה, גם כדי למקסם את העונג וגם כדי להאריך את אי הנוחות שלו ולמקסם את הכאב ההולך וגובר בברכיו.

כשאני גומרת, הוא מצמיד מצח לרצפה וממתין.

אחרי התאוששות קצרה, אני מצווה עליו להזדקף על הברכיים, לאונן ותוך כדי כך להגיד מהו. עבד, אפס, כלב, הדום, חפץ, כלי, משרת.

אני מצווה עליו להשפריץ. הוא מציית.

ואז הוא מלקק את עצמו מהרצפה.

אני מורה לו להוציא את הבאט פלאג ולשטוף אותו, להסיר את הרצועה, לחזור לסלון, להשתחוות בפניי, ואז אומרת לו להתלבש וללכת.

שום ליטוף, חיבוק, רוך או רגש. התעללות נטו. כאב, השפלה, החפצה ושימוש.

מעניין אם אני מסוגלת או שבשלב מסויים רחמיי ייכמרו והגבול בין השולטת לאישה הטובה שאני ייטשטש.

I guess there's only one way to find out.