המנטליסטית

הגמל לא רואה את הדבשת שלו. אני מרגישה כמו גמל דו דבשתי. 

אז החלטתי לקחת צעד אחורה, להרהר קצת בהתנהלות שלי, ולנסות להוריד את מספר הדבשות.

בין חטאי הרבים:

1. הפוסל במומו פוסל. אני מתעצבנת כשמניחים לגביי הנחות לא מבוססות, אבל מוצאת את עצמי מניחה הנחות כאלה לגבי אחרים.

2. נגעת נסעת. אם מישהו פנה אליי, גם אחרי שקרא בעיון את הפרופיל והבלוג שלי, הוא לא התחייב לכלום. הוא בודק התאמה. מה גם שההנחה שהוא קרא את הפרופיל בעיון או עיין בבלוג בפרופיל לא תמיד נכונה. ראה סעיף קודם.

3. אני מפתחת ציפיות מופרזות מהר מדי. וכשהן מתבדות, אני נפגעת. אין דבר שיותר מכאיב לי מלחכות להודעה או שיחה שלא מגיעה אחרי פגישה מוצלחת או שיחה מוצלחת. ואחרי שסיימתי להיפגע, אני מתכעסת. ואז אני יורקת אש וגופרית. אמא'לה.

4. אין לי כח למה שדרוש כדי להכיר באופן ובקצב הנכונים. אין לי כח כי אני כל הזמן מג'נגלת 3-4 אנשים. אין לי כח כי אני שחוקה. ואין לי כח כי אני סובלת מתסמונת התשישות הכרונית, שהיא מחלה כרונית מגבילה, שאני גם מוכרת כנכה בגללה. אני עייפה, לאה, תשושה, יגעה, מתעייפת מהר, דועכת ממאה לאפס בשניות, כואב לי, רע לי ואיכות החיים שלי נמוכה.

אז לעת עתה, אני לוקחת צעד אחורה. נושמת עמוק, נושמת בקצב שלי. בלי להיות דרוכה ועם עין על הנייד. בלי להצטרך לתקשר כשאני לא תקשורתית כי לא נעים לי. נחה. 

לא כיף להיות גמל דו דבשתי. נאקה, בעצם. עדיף נאקת עונג מנאקת כאב, וכרגע כואב מדי.