בדד.
לפני חודש בערך נפגשתי עם מישהו. היה מאכזב. הוא לא אהב את טעמי, ואני לא ממש נפלתי מהרגליים.
היום הוא פנה אליי בצ'אט ושאל אם ארצה להיפגש שוב. הוא מאד נהנה שזיינתי אותו כמו גופה. זה קטע שהרבה גברים מתחברים אליו, גם לא נשלטים.
לא, עניתי לו. אני לא מעוניינת בקשר מזדמן.
זה לא חייב להיות מזדמן.
וגם לא אהבת את הטעם שלי כשירדת לי, אז איך בדיוק זה יעבוד?
ניקיון? עונה לי החצוף.
הייתי אחרי מקלחת. זה הטעם שלי.
הוא אמר שהוא מאד אוהב לרדת, ושהטעם לא היה משהו בכלל. כדאי שתבדקי את זה, זו אולי פטריה.
נחסם.
למחרת המפגש איתו נפגשתי עם מישהו שירד לי בלי שום תלונות. למעשה, שלוש פגישות בשמונה ימים. כוס זה כנראה עניין של טעם. גסות רוח זה כבר עניין חמור הרבה יותר.
***
לפני כמה ימים פנה אליי מישהו במסנג'ר. שנינו חברים בקבוצת פייסבוק בדס"מית. הפניתי אותו לפרופיל שלי בכלוב, שבו יש הכל חוץ מהזמנה לאולם ארועים ודוגמאות של טבעות אירוסין.
הוא הצליח לכתוב על עצמו ארבע שורות לפני שהתחיל לדבר על בדס"מ. אבל הוא לא אשם, אני אשמה. כי הוא קרא בבלוג שלי פוסטים שבאמת לא הותירו לו ברירה אלא להפציר בי להיפגש במיידי כדי שיוכל לכרוע מולי מהשנייה הראשונה.
הסברתי לו שבלי היכרות וחיבור אישיותי זה לא יצליח. כשראיתי שאין פרטנר, איחלתי לו בהצלחה ושבתי לחיי. היום הוא ניסה שוב. הוא פשוט לא הצליח להבין למה אני לא רוצה לשלוט בו 24/7. אם יש לי את היכולת להכניע אותו, למה שלא ארצה לשחק בו ולשלח אותו לדרכו כשלא אצטרך אותו יותר? ככה. ברצף. שני דברים הפוכים לגמרי. 24/7 וגומרים הולכים.
נחסם.
***
בשבוע שעבר מעדתי בדרך לאופטומטריסט. התחיל כנקע, צילום לאחר יומיים הראה שבר, אורתופד אמש הכריז על השבר כנקע משודרג.
מעולם לא הרגשתי כ"כ לבד. משפחה, חברים וחברות התגייסו לעזור. הביאו לי קביים. התקשרו במקומי ללא לאות עד שהצליחו לקבוע תור דחוף כי בירוקרטיה ואני לא מסתדרות וכי הייתי בקריסה מוחלטת. פיזית ומנטלית.
אבל למוקד החירום ולאורתופד נסעתי לבד.
22 שנה חייתי עם בן זוג. הלבד הזה חדש לי. עשרה חודשים. כמו כן, הבריאות שלי רופפת. זה גובה מחיר חברתי.
אני צריכה בן זוג. אני צריכה go to person. מישהו שיחבק אותי כשקשה לי, כשנקעה רגלי ונפשי, כשנשבר לי, ולא משנה אם הקרסול או הכוח. מישהו שיסתכל עליי, על כולי, ויחייך. גם כשאני לא מחזיקה אותו בביצים או מצליפה בו.
במקום זה אני מקבלת פנטזיות שחוקות. תזייני אותי כמו גופה עם הכוס הפטרייתי שלך. תפגשי איתי בלי שיש לך מושג מי אני כדי שאוכל להיכנע לך, לגמור וללכת.
***
הבלוג שלי הולך להיות הדבר הכי פחות מחרמן בעולם בזמן הקרוב. אני מתכוונת להתחיל לכתוב בו על החלקים האחרים בי ובחיים שלי. בדס"מ זה משאת נפש וצורך, אין חולק. יש היאמרו שהוא החיים עצמם. על זה דווקא יש חולקת. שיאמרו.
אני והחיים שלי הם יותר מפנטזיות וסיפורים מחרמנים. יותר מתאורי סשנים מוצלחים יותר או פחות. C'est la vie.
