הצטרפתי למספר קבוצות בדס"מיות בפייסבוק, וכמו בכל פלטפורמה חדשה שאני מצטרפת אליה, קיבלתי פניות מנשלטים שהביעו רצון להכיר.
בפייסבוק שלי יש תמונה ופרופיל, ואני כותבת תגובות לפוסטים ולא רק מעלה פוסטים בעצמי. התמונה שמתקבלת לגביי היא יותר אינטראקטיבית ודינמית.
כרגיל, חלק מהפונים לא רלוונטיים, אבל חלקם אנשים נחמדים, מנומסים, רהוטים, איכותיים ואינטליגנטיים.
עושה גם רושם שהם מעוניינים באותו סוג קשר כמוני: קשר שמבוסס על חיבור אישיותי ורגשי והתאמה בדס"מית. ושהם רואים בנו קודם כל שני אנשים שנעים להם לתקשר.
הכל נעים ונחמד, עד ששוב מסתבר שקשר שליטה מציב אתגרים קשים יותר מקשר ונילי.
אחד עמוס בטירוף. לומד, מתמחה, עובד, מתאמן, ובקשר הדוק עם המשפחה המורחבת. אין לו בעייה להתכתב איתי כל יום כל היום (לא מסוגלת, אין לי סבלנות, אין לי כוח), לשוחח איתי בטלפון בערב או לנהל שיחה רציפה בטקסט בסוף היום (זה דווקא סבבה), ואחרי כמה ימים כאלה, שבהם אנחנו נחשפים ונפתחים, לקבוע להיפגש בסופשבוע. אבל כשמגיע רגע האמת, הוא מגלה שאין לו באמת זמן. אימון במכון כושר בשישי בבוקר, ואז עבודה עד אחה"צ, ושלוש שעות אח"כ מתחילה כבר ארוחה משפחתית שמסתיימת בערב המאוחר. הוא יכול להגיע אליי ב-22:30 הכי מוקדם, וגם זה בלחץ.
בשבת הספציפית ההיא היו לי תכניות לאחה"צ, ובערב היה אצלו ביקור של המשפחה המורחבת.
אני לא מבקשת ומצפה מאף אחד לוותר על עבודה או לימודים. אבל אם אין לך פנאי גם בסופי שבוע, או שבשעות הפנאי שלך אתה לא מתעדף אותי, שזה משהו שברור לחלוטין שעושים עבור בת זוג ונילית, אז לא. לא עקרוני. לא יקום ולא יהיה, אם לצטט את כוכבה שביט.
מאחר שהוא מאד רוצה ומעוניין, גם בקשר שליטה וגם בי, הוא מנסה לשכנע את שנינו שזה אפשרי. או טו טו חופשת סמסטר. אפשר להזיז דברים. אבל ברור לי שזה לא ראלי. בטח לא לאורך זמן. אתה יכול להזיז את הפיל מהסלון למטבח, אבל הוא עדיין יתפוס חדר.
מה גם שגם לי יש אילוצים. בעיקר בריאותיים. ביום שאני עובדת מחוץ לבית, אני לא יכולה להיפגש בערב. אני חוזרת הביתה גמורה. אבל זה עדיין משאיר שני ערבים באמצע השבוע ואת כל סוף השבוע, למעט מקרים נדירים של פגישה עם חברה, וגם זה שעתיים שלוש אחה"צ. נראה לי שזה משאיר די והותר זמן לפגישה בזמן סביר בסופ"ש.
בחור שני, אמפתי, מתוק, מקסים, מצחיק. כבר סיים עם הנוער העובד והלומד. רק עובד, וכבר לא נוער. על הנייר הוא הכי בעניין. אחרי תקשורת מאד רציפה, נעימה, שנעה מענייני דיומא, עבודה, בריאות, תחביבים, לבדס"מ, ואז חזרה לקולינריה, תכניות לאחרי הפנסיה וכולי, כשאני בשלה לפתיחת יומן וקביעת מועד לפגישה, הוא נסוג. ואז חוזר. בפעם השנייה שזה קרה כתבתי לו שכשהוא יהיה בשל להיפגש, שידבר איתי. אין לי מושג מה חוסם אותו, ולא ממש אכפת לי. רק באמא שלך, אל תבזבז לי את הזמן והאנרגיה.
הדבר הראשון שאני אומרת לכל מי שפונה אליי, שאני חוזרת ומציינת באדיקות תחת כל עץ רענן, ושכתוב בפרופיל שלי בכלוב שאותו כל החברה'לך נשלחים לקרוא ולאשר, הוא שאני רוצה מישהו שזמין להיפגש פעמיים בשבוע. לפני שמתחילים שיחה והכרות, אני מוודאת שזה אפשרי מבחינתם. ברחל בתך הקטנה.
אני לא חושבת שהם משקרים לי. אני חושבת שהם כ"כ כמהים להישלט, ושהם כ"כ מוקסמים ממני כשולטת קשובה ואחראית וכאישה אינטליגנטית שכיף לשוחח איתה, שהם משקרים לעצמם, ועל הדרך, משלים אותי. הם חושבים When there's a will, there's a way. אבל המציאות היא לא הפנטזיה. במציאות, צריך לחצוב זמן ולשלב את המפגשים בשגרה. על חשבון דברים אחרים.
על כאלה שגרים בירושלים אני מוותרת מראש. ועל אלה מהם שאומרים שמה, הם ממש על הירידה לכביש 443, חצי שעה והם אצלי, אני גם שמה איקס אדום גדול. ברור שהם חיים בלה לה לנד. וזה כבר ממש רחוק. אנשים שגרים ברדיוס של 25-30 קמ"ש זה הגבול כי אני מודעת לכך שמרחק וזמן נסיעה הם אילוצים נוספים.
מה יהיה, תגידו לי?
