אחד הדברים הכיפיים בהוראת אנגלית באקדמיה וליווי אקדמי הוא חשיפה להמון מידע מחקרי עדכני. סטודנטים צריכים עזרה עם כל מיני טקסטים אקדמיים באנגלית, או מכינים פרזנטציה על נושא כלשהו, או כותבים סמינריון בתחום מרתק.
לפני שבועיים נחשפתי לטקסט שגרם לי לחשוב על תפיסת העולם שלי. אני אדם פסימי שרואה דברים בשחור ולבן. ליתר דיוק, רק בשחור. כהה.
הטקסט הגדיר סוג של אופטימיות בריאה במונח אופטימליזם. כלומר, לא אופטימיות של ראיית העולם דרך משקפיים ורודים והתעלמות מכל מה שלא בא לנו טוב, אלא הכרה בכך שיש קשיים ואתגרים בחיים, אבל לצד ההכרה בהם וההתמודדות איתם, אפשר לבחור להתמקד בטוב. למקד בו את הקשב, המבט, המחשבה.
וחשבתי שכזה אני יכולה לאמץ. זה זן אופטימיות שמרגיש לי בריא, ראלי, לא שוגה באשליות ולא אסקפיסטי. לא אופטימיות שמעידה על בוחן מציאות לקוי. אופטימיות שהיא פשוט נגזרת מתמטית של כמות הזמן שמקדישים לחצי הכוס המלאה לעומת חצי הכוס הריקה. גם אם הכוס רק רבע מלאה. מסתכלים בנוזל, בסמיכות או הדלילות שלו, בצבעו, מריחים וטועמים אותו. כל מה שלא ניתן לעשות עם החצי הריק.
ולכן, במקום להרגיש עצובה, מבולבלת, פגועה וכישלון אחרי כל מפגש שלא מבכיר לקשר, התחלתי להתמקד במה היה במפגש הזה שהיה מרחיב אופקים, כיפי, חדש ומרגש, מוכר וטוב, מלמד אותי על עצמי.
וכך, חוויתי את ארבעת המפגשים האחרונים כחוויות מחויכות. לא כי הם היו יוצאי דופן באיכותם, לא כי הם מסמנים התחלה של קשר שאני כ"כ כמהה לו ומנסה לייצר, אלא כי אני בוחרת להתמקד בחיובי.
במבטא הסקוטי המלבב של הראשון, שהוא עצמו חצי אורגזמה עבור חובבת האנגלית שאני. בכך ששוחחתי באנגלית והרשמתי את עצמי בכושר הביטוי שלי בשפה שאינה שפת האם שלי.
בכך שלא זרמתי עם השני כשהבנתי שאין לא משיכה פיזית ולא חיבור אחר, אלא חתכתי, בנימוס, בעדינות, ברגישות אבל בלי לשקר לו או לייפות את המציאות. הזמנתי אותו להישאר לדבר ולשאול אם הוא רוצה. הוא שאל ואני עניתי. ונראה לי שהוא הבין.
בחיבור המוזיקלי המטורף עם השלישי. כה נדיר ומופלא לפגוש אנשים שהמוזיקה ממלאת את אותו מקום חשוב, עמוק ועצום בחייהם כמו אצלי. ואם זה אותו סוג מוזיקה, אז בכלל. היכולת לרפרר לשמות של שירים או שורות מהם בידיעה שהצד השני יבין ויעריך, הקלות של שיחה שבה לא צריך להסביר שהגיטריסט של הלהקה ההיא המשיך לשיתוף פעולה עם הסולנית ההיא, ושהמתופף הנוכחי שלהם כנראה ישרוד אחרי ששני קודמיו פוטרו. זה טוב אפילו יותר ממבטא סקוטי!
ומהרביעי, שהסתיים זה עתה, השגתי מה שהייתי צריכה ורציתי. אפילו בונוס קטן מבחינת האגו.
אז אני חווה קצת נחת, לשם שינוי. לא בהכרח כי הפרטנרים משובחים (חלקם כן, במיוחד אחד מהם), אלא כי אני בוחרת להתמקד במה שהיה טוב ומוצלח ולא בדעיכה, אי ההמשכיות, הדחייה, העובדה שאחד בכלל לא הגיע לכדי סשן וכולי.
ולצד זאת, אני מנסה להכיל ולהתמודד גם עם הקושי, הפגיעה והכאב. מקצה להם זמן ומחשבה. פשוט הרבה פחות מאשר בעבר או מכמות המשאבים שאני מקצה לטוב.
עכשיו אני צריכה שתגיע סטודנטית עם טקסט על שיפור סיכויי הזכייה בלוטו, ואני מסודרת. תרתי משמע. 😊
