במפגש האחרון, גיליתי שאני מסוגלת לנשום ולהיות רגועה לחלוטין כשאני מסופקת מינית, מתאוששת כמה דקות, ואז שוכבת על הצד ומחובקת.
הפתיע אותי לגלות עד כמה הקשר בין התנוחה, התזמון שלה ומצב הרגיעה הכה נדיר ונחשק הזה הדוק.
למעשה, היה לי ברור שהפרטנר לא מרגיש כמוני, אבל ההרגשה היתה כ"כ טובה, וכ"כ נדרשת, שלא היה לי אכפת. חמצן הוא חמצן.
כמובן שלאחר מכן, מאוחר בלילה, כשעיבדתי את מאורעות היום, כן היה לי אכפת. מאד אפילו. הפער הזה בין הצורך המיני והרגשי של נשלטים לצרכים המקבילים אצלי, גומר עליי ומפתיע אותי ומצער אותי בכל פעם בחדש.
פער שנדמה שלא קיים לפני המפגש הראשון (במקרה הזה, היה מדובר במפגש שני), אבל שניכר מאד בשלב מסוים, שובר את ליבי. פוגע. מעליב. גורם לי להרגיש פתטית. מה אני, איגי וקסמן בדואט היפהפה שלה עם בעלה דאז, חמי רודנר? אני הרי הכי שירלי מנסון!
כנראה שאפילו רוקיסטית בועטת צריכה חיבוק וחמצן. לא במקום סשן. אחריו. השקט שאחרי הסערה.