כשאני מלמדת, אני מסבירה הכי ברור. בעל פה. בכתב. נותנת דוגמאות. מסבירה רציונל. מוודאת הבנה.
ועדיין, יש דברים שלוקח לחלק מהסטודנטים זמן ותרגול כדי להטמיע וליישם. או כי הם מורכבים, או כי חולף זמן בין הלימוד לתרגול והם שוכחים. או כי הם כ"כ רגילים לפעול אחרת, שהדפוס הישן שלהם מתגבר.
ואז הם מתרסקים. ואני מתפלצת. אבל אמרנו, אני אומרת בתסכול וייאוש, אמרנו שצריך לעשות א' ולא ב'. למה לא עשית א'?
לא תמיד הם יודעים לענות לי.
בהכרויות חדשות, בול ככה. אני אומרת שמתקשרים רק כששנינו פנויים ותקשורתיים. אני אומרת שאני מעדיפה שיחה רצופה על פני הודעות ספורדיות. מסבירה שקשה לי להיות דרוכה ועם עין על הנייד. שאני שונאת להמתין. שונאת גם לייבש.
ובמיוחד בהתחלה, אי מענה או מענה מעוכב מתפרש בעיניי גם כחוסר עניין. ומעורר אצלי את חוסר הביטחון וחרדת הנטישה.
אני מבקשת שאם לא פנויים כרגע, לתקשר זאת ולומר מתי כן. למשל, אם שולחים לי הודעה דקה לפני שאני מתחילה ללמד, אני עונה שאני מתחילה ללמד ואהיה פנויה בשעה שבע בערב.
אם שולחים לי הודעה כשאני כבר לא תקשורתית, אני עונה שאני כבר לא תקשורתית ואשמח לשוחח מחר בבוקר/ערב.
אז אני אומרת. עוזר? לא תמיד.
ואז הם מתרסקים. כי אני מתעצבנת שלא עונים לי תוך כמה דקות אבל גם לא אומרים שכרגע זה לא זמן טוב, או מתי כן יהיה. ולהיות במצב של ציפייה לא ממומשת או המתנה מתיש אותי, וכשאני מותשת אני עצבנית, ומתישהו עולה לי ואני מתפרצת כמו לבה מהר געש.
אמא שלי היתה ככה עם נציגי שירות לקוחות. היא היתה צורחת עליהם אם המתינה הרבה זמן או העבירו אותה מאד לשני או לא טיפלו בפנייה שלה. היא גם היתה תובעת עסקים וחברות כל חודש בערך.
אני מצליחה להתאפק רוב הזמן. אבל פעם בכמה חודשים, עולה לי. ותאמינו לי, לי זה עולה יותר. אחרי כל התקף עצבים כזה אני גמורה פיזית ומאוכזבת מעצמי ומלאת חרטה.
ז'אנר אחר של דפקטים הוא אלה שקוראים פרופיל, כאן ובפלטפורמות אחרות, אבל עדיין מתעלמים ממה שכתוב בו. יש בו מאתיים מילים על כך שאני מחפשת אהבה וזוגיות, חיבור ורגש, ועשרים מילים על מראה מועדף וטיב השליטה. בזה הם מתמקדים.
לפעמים הגרסה מרוככת: הכל נראה להם סבבה פרט לקשר ארוך טווח. שזה כמו לכתוב למודעה של דרושים שוכרים לטווח ארוך שהדירה נראית להם אחלה והמחיר סבבה, רק שהם מחפשים סאבלט לשבועיים.
כשאני תוהה וואט דה פאק, עונים לי שככה זה, כל אחד מתמקד במה שמושך אותו. בפלטפורמה אחרת, שבה גם הדגשתי את טיב הקשר שאני מחפשת, פנה מישהו בשאלה הכה לגיטימית, "משהו קצרצר, מתאים?".
כשאני אומרת באופן מאד ברור לפני דייט ראשון שאני צריכה זמן מרגע שנוצר מגע פיזי עד שהוא נהיה מיני, או כשאמרתי למישהו ונילי מראש שאני כמו חתול, אוהבת שמלטפים אותי ופחות להיות הצד המלטף, הם אומרים שכן, ברור, מקובל.
בפועל, זה לא קורה. ולא תמיד יש לי את האימפולס קונטרול להיות המבוגר האחראי או הרשות האוכפת. כשצובטים אותי, אני מצטבתת, וכשמגרים אותי, אני מתגרה.
לא ברור לי כמה מזה זה חוסר הבנה, כמו עם הסטודנטים שלי שבאמת רוצים ליישם מה שאני מלמדת אותם כי הם מגיעים למרכז התגבור מרצונם החופשי שוב ושוב ואומרים לי כמה אני עוזרת להם, וכמה זה חרטוטים של גברים שיגידו כל מה שצריך כדי להשיג את מבוקשם.
אלוהים עדי שאני מורה הרבה יותר טובה ומוצלחת מאישה פנויה שמחפשת קשר. יש לי כשלים, אישוז, טריגרים, פוסט טראומה. הפסיכולוגית שלי מרוויחה את לחמה ביושר. והיא מאירה לי בליינד ספוטס עם זרקור ישר לאישונים.
ועדיין. אני מרגישה שאני מדברת ללמפה.
אחרי התרסקות הקשר האחרון וקצר הימים שלי, שהתחיל טוב, המשיך לא טוב ונגמר רע, החלטתי לנוח קצת בזמן שאני והפסיכולוגית שלי עושות רמונט.
אין לי את תעצומות הנפש הנדרשות להתחלה חדשה כרגע. רק לכתיבת פוסט ראשון בבלוג מזה חודש.
שבת שלום!
