כן, רציתי ותכננתי לכתוב פוסט על טקסיות.
השולטת מתכננת תוכניות ואלוהים צוחקת.
יצאתי לחופש מהעבודה. בדרך כלל אני מתחילה אותו עייפה, ומתכננת להשלים במהלכו כל מיני דברים שדחיתי. סידורים, בירוקרטיה, פרויקטים בבית.
ובדרך כלל אני לא מגיעה אליהם כי אני מורידה הילוך ונכנסת למצב sleep, אם נשתמש במונח מעולם המחשב הביתי.
הגוף השבור והמקולקל שלי אכן ישן הרבה, אבל המוח והנפש פועלים ללא לאות. בדרך כלל כבר שבוע שבועיים לפני תחילת החופש אני נתקפת פניקה מהריקנות הממשמשת ובאה. ואכן, בחודשיים האחרונים ברחתי ממנה בעיקשות, מתחילה קשר אחר קשר, מבינה תוך כדי שאני עושה את זה לא נכון, וסובלת.
הפעם החלטתי להפסיק לברוח. כן. ריק. אין עבודה לקום אליה ולחזור ממנה קרועה, ואז רק לרצות לנוח. אין בריחה לבחור הבא.
שוכבת במיטה ומתמודדת. מביטה לתהום בלי מורא, ישר בשחור של העין.
הדרך עוד ארוכה, והזמן קצר. כי עוד חודש וקצת מתחיל סמסטר קיץ, והוא עסקת חבילה. חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות רצופות כל יום, מ-12:00 בצהריים.
אולי אאזור אומץ ואבקש מהמנהלת שלי קצת הקלות. שמרצה אחרת תלמד יום יומיים בשבוע. שתהיה לי חצי שעה הפסקה באמצע. להתחיל ב-13:00.
כשהיא קיבלה אותי לעבודה, סיפרתי לה על המחלה שלי והמגבלות שלי. ביקשתי לא להתחיל לפני 13:00 ולא ללמד יותר משעה וחצי ברצף. והיא נענתה לבקשה. עכשיו אני לא יודעת אם היא שכחה או שזה אילוץ קשיח. גבול. דיל ברייקר.
אבל הידיעה שהחופש הזה קצוב בזמן, ושאחריו יהיו חמישה שבועות מאתגרים, גורמת לי לרצות לנצל אותו עד תום. לנוח. לרבוץ. לא לחפש הנדימן, לא לבדוק זכאות להחזר מס, לא לכתוב שאלות על טקסט שחיברתי בזמנו.
היום הייתי בטיפול שיאצו. ואז קרסתי לשנ"צ עמוק מני ים. מחר ב-12:00 מגיע הספר שלי. אחריו המנקה. והאוכל שמבשלים לי במיוחד, עם השליח הקבוע. נשמע מפנק, אבל אין לי כוח לאף אחד מהם. רוצה רק שיניחו לי, בלי להיות עם עין על הנייד כדי לענות להם, לפתוח להם את הדלת, לתקשר איתם וכן הלאה.
יאללה, מתי סופשבוע? רק אז אני יכולה לאיין את העולם ולנוח על מלא. שומעת, אלוהים? פליז.
