סיפור. לא קרה וגם לא יקרה. פוט פטיש זה גבול שלי, וגם קבלת מתנות חומריות.
שוב חילופי עונות, הנעליים המעטות שלי בלויות לגמרי, והגיע הזמן לרכוש כמה זוגות חדשים.
אני מגיעה לחנות בשעה היעודה. צהריים. היא כבר סגורה לכבודי. הוא מכניס אותי, מקבל את מפתחות הרכב ויוצא כדי להחנות אותו במקום מותר.
אני מתרווחת בכורסה ומשכלת רגליים על המתקן המשופע. נעים וקריר בחנות הסגורה, ובעיקר שקט.
הוא חוזר, נעמד לידי וממתין. הוא מחזיק פנקס ועט.
אני קמה ומתחילה להסתובב בחנות, והוא אחריי. אני מאד שיטתית בשיטוטיי. מתחילה מהחלק הימני, ומתקדמת שמאלה ואז אחורה. כשאני רואה דגם שמוצא חן בעיניי, אני מצביעה עליו, והוא רושם בפנקס.
"לכמה הגענו?"
הפוגה קצרה כשהוא סופר ומעביר דף.
"12, גבירתי".
"זה מספיק".
אני חוזרת לכורסה שלי. מניחה רגל על רגל. הידיים שלי מונחות על המסעד.
הוא מגיח מהמחסן עם עגלה ועליה תריסר קופסאות.
הוא כורע לפניי, ואני מניחה את הרגליים על המתקן. הוא חולץ את הסנדלים שלי. יש שם רצועות ואבזמים, אבל הוא מקצוען.
הוא נועל לי את הזוג הראשון ונשאר בתנוחת כריעה.
אני קמה, מסתובבת קצת כדי להרגיש אם הן נוחות לי ובוחנת את רגליי במראה.
אני חוזרת לשבת.
"כן", אני אומרת.
הוא חולץ אותן, מניח אותן חזרה בקופסה ושם אותה בצד שמאל שלי.
הזוג הבא זוכה ל"לא", מושם בקופסה ומונח מצד ימין.
"כמה?", אני שואלת אחרי שכל תריסר הזוגות נמדדו.
"חמישה, גבירתי".
אני מביטה שמאלה. זוג אדום, שניים שחורים, אחד אפור ואחד כחול. כל הנעליים סגורות, עם עקב הגיוני, רכות, נעימות ויפות.
"זה מספיק", אני אומרת. "סיימנו".
באמת סיימתי עם החלק של הביזנס. עכשיו מתחיל הפלז'ר. הוא מעסה את כפות הרגליים שלי במומחיות. אני נשענת לאחור ומניחה את הידיים שלי בחיקי. אני מלטפת קלות עם האמה של יד ימין את הציפורניים של אצבעות יד שמאל. הנשימות שלי עמוקות ואני עוצמת עיניים ומתמסרת למגע שלו בכפות רגליי.
הוא מאד מיומן ומדויק. לא מדגדג ולא מכאיב. עיסוי נעים ויסודי, באצבעות בוטחות, דקות וחזקות. זה גם ממריץ וגם מרגיע.
"מספיק", אני אומרת לו כשמיציתי.
אני מצביעה על הזוג הכחול. הוא נועל לי אותו וקם.
"אתה יכול להביא את הרכב שלי", אני אומרת. עד כה הייתי עניינית. אסרטיבית. לקונית. אבל עכשיו הנימה שלי גם מתנשאת ומשפילה. משהו מתנחשל וגועש בתוכי כמו הר געש שמתחיל, ובכן, לגעוש.
כשהוא יוצא ונועל אחריו, אני לוקחת את הכסא מהקופה ומניחה אותו מול הכורסה. אני מתיישבת בכורסא ומניחה רגליים על הכיסא. בשיכול, כמובן.
הוא חוזר, קצת בלחץ. הרכב חונה ממש מול החנות, במקום אסור. הוא מחזיר לי את המפתח, מעמיס את חמש הקופסאות על העגלה ושם אותן בתא המטען של רכבי.
אני יוצאת מהחנות בדיוק כשהוא מסיים ופותח לי את דלת הנהג. אני נכנסת לרכב ומדליקה מזגן.
"תיכנס", אני אומרת בשלווה.
הוא מביט בחנות בחשש. סגרתי אחריי את הדלת, אבל היא לא נעולה.
הוא נכנס למושב הנוסע ומביט בי.
"ראש קדימה, מבט מושפל", אני אומרת בחדות.
הוא מציית.
"כשתגיע הביתה בערב, תניח את הסנדלים שלי על הרצפה, תאונן על הברכיים כשאתה מביט בהם ותגמור על הרצפה לידם. אחר כך תלקק את הזרע שלך מהרצפה. בלי לגעת בהם".
"כשיעמוד לך שוב, תניח אותם על כיסא, תאונן על הברכיים כשאתה מסניף אותם, ותגמור. אחרי שתלקק את הגמירה שלך, ורק אז, אתה יכול ללקק ולנשק אותם".
"מתישהו אני אולי ארשה לך לגמור עליהם או בתוכם".
הוא מתנשם ושותק. המבט שלו נעוץ קצת מתחת לתא הכפפות.
" משוחרר", אני אומרת.
הוא יוצא מהרכב ואני שמה רגל על הגז ונוסעת משם.
