אז מתברר שיש מודל נפוץ בקשרים.
בהתחלה, יש חיזור. בשלב הזה, הגבר משקיע זמן ואנרגיה בלתי נדלים. הודעות טקסט ושיחות טלפון בנפח של כמה שעות כל יום וערב.
מרגע שקובעים להיפגש, מתחילה ירידת מתח.
אחרי הפגישה הראשונה, השנייה או השלישית, תלוי מתי מגיעים למיטה, עוברים משלב החיזור לשלב התחזוק.
השלב הזה כולל כמה הודעות טקסט ביום. לא יותר. השיחות פחות עמוקות. בעיקר תכנונים למפגש הבא.
תאמינו או לא, רק השבוע הבנתי את זה.
לתומי, חשבתי שאחרי שנפגשים ונרשמת התלהבות הדדית, הרצון בתקשורת יגבר.
לתומי, חשבתי שמי שדיבר איתי כל ערב בטלפון עד שהייתי רווייה לחלוטין, שבאמת ובתמים התעניין בי והקשיב לי, חלק איתי טראומות, לא היה מאוים מהאינטליגנציה שלי אלא להיפך, חי מוזיקה כמוני, שאחרי הפגישה הראשונה מיד שאל מתי תהיה השנייה, שהלך בקצב שלי ולא לחץ, שצפה איתי בדוקו מוזיקלי בפגישה השנייה שנמשכה 5.5 שעות, ובפגישה הבאה בסרט על מוזיקה שאני אוהבת והוא פחות מכיר, הוא מישהו שאחרי הפגישה השנייה ימשיך ככה.
וגיליתי שלא.
וכשהתקשורת הצטמצמה, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. לא היה לי מושג מה. לא הבנתי שמבחינתו הכל דבש, וזה המודל. מבחינתו הכל היה בסדר ונהדר.
אבל אני לא הרגשתי בסדר ונהדר. הרגשתי כאובה, עצובה ונטושה. לא הבנתי למה, והייתיי בהמתנה וציפייה מתמדת. ממש לא דרך כיפית להעביר יום.
כשהצפתי את התחושות האלה, הוא לא הבין. וכשהוא הבין, הוא אמר לי שאת כל הזמן הזה בהתחלה הוא פינה וייצר עבורי. על חשבון דברים אחרים. ועכשיו מן הסתם יש ירידת מתח.
ואני אמרתי, לא צריך לדבר שלוש שעות ביום. אבל לדבר כל יום בסוף היום, שעה, אני רוצה וצריכה.
השיחות שלנו הרי היו כיפיות. צחוקים, עומק. עשינו פעם שיחת טקסט שלמה שכולה שמות של שירים. כמו שהוא אמר שלעולם לא יחסרו לנו נושאי שיחה בפגישות, ככה גם בטלפון.
והוא לא היה מוכן להתחייב לשעה ביום. פשוט לא. והוא אמר שזה רק מוריד לו ממני וגורם לו להתרחק. והרגיש מבוקר ומותקף. וכשאמרתי שמבחינתי, אני מוותרת, הוא לא הסכים לקבל את זה. לא הבין למה אני מתמקדת במה שאין במקום בכל הטוב שיש.
באמת היה המון טוב. אבל גם עקרונית וגם מעשית, לא מקובל עליי המודל הזה. להשקיע בי זמן רק כאמצעי, ומרגע שהמטרה הושגה, החיזור צלח, ואני מושקעת רגשית, והצד השני יודע את זה, הוא מרגיש שהוא יכול להפסיק להתאמץ. מבחינתי, השיחות הכיפיות האלה שבהן נבנית היכרות, הן מטרה. לא אמצעי. מבחינתי, סבבה להיפגש פעמיים בשבוע ולדבר חמש פעמים בשבוע.
את יודעת, זה בבנייה. הוא אמר לי. תני לזה זמן. את רוצה שזה כבר יהיה בנוי.
איך זה הגיוני? התחלת לבנות, בנית בדיוק דרך היכרות ותקשורת ועניין. איך זה ייבנה אם הפסקת באמצע?
אם זה המודל, יש משהו קצת לא כן בשלב החיזור. קצת הולכת שולל. קצת מניפולטיביות.
כי אני, ונשים רבות, צריכות ביטחון. וכשיש לנו תחושת ביטחון, אנחנו פותחות את הלב. אחרי הפגישה השלישית, כתבתי לו שמה שיעשה לו טוב וביכולתי לעזור בו, שיבקש.
הוא הגיב בתודה רבה ולב.
עכשיו אני מבינה שמה שמבחינתי היה התקדמות רגשית נתפס בעיניו כנידיות ולחץ.
בין אם זה לגיטימי או לא, אני אישית לא מסוגלת. לא רוצה להרגיש את הכאב הזה, של הדחייה. של הרידוד. את הסתירה בין זה שהוא חושב שאני מדהימה, משכמי ומעלה, מצחיקה, מבינה במוזיקה, רוצה ללמוד ממני, מכיל אותי, מקשיב לי, אבל מסתפק בשיחות טקסט שטחיות לגמרי של בוקר טוב, צהריים טובים, מה את עושה, אני רואה חדשות, ואת?
לפחות עכשיו אני מבינה שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. שזה פשוט הדפוס. עברתי ממצב חיזור מלא למצב תחזוק.
את היי מיינטננס הוא אמר לי.
זה נכון, כמובן. בגלל זה אפילו מצב תחזוק דורש איתי יותר.
מאז שחתכתי, חזרתי לנשום. עדיף לבד בלי הסטרס הזה, הציפייה, האכזבה, חוסר ההבנה.
היה לי כיף שחודש (בשלוש נגלות נפרדות. פעמיים ראשונות נגדע באיבו, בכל פעם הוא לא ויתר וניסה שוב, ורק בשלישית התחלנו להיפגש) הרגשתי שבכל רגע נתון, מישהו רוצה ושמח לתקשר איתי. שאני זו שאומרת אחרי שעה או שעתיים שהגיע הזמן לסיים. אני צריכה את ההרגשה הזו והביטחון הזה.
עכשיו אני גם מבינה שהפעם השנייה שבה ניסינו נגדעה בגלל אותו דפוס. קבענו להיפגש יומיים אחרי יום מסוים. למחרת היום הזה הוא לא יצר קשר. בפעם הראשונה אי פעם מאז שהכרנו. וביום הבא, יום הפגישה המיועדת, הוא שלח לי הודעה בבוקר שמוודאת שנפגשים באותו ערב.
לא, לא נפגשים. עניתי לו.
את לא רוצה להיפגש איתי?
אתה זה שלא יצר קשר אתמול.
מה זה קשור?
מבחינתי, לא לתקשר איתי יום לפני דייט אחרי שבוע של תקשורת יומיומית לא היה משהו סביר או מובן או קליל. ולשלוח הודעה בלי להתייחס לזה נראה לי עוד יותר בעייתי. לא הבנתי כלל שמבחינתו, מרגע שקבענו להיפגש, אין צורך לתקשר לפני הפגישה.
מתוך חוסר ההבנה הזה כתבתי לו שאני לא משחקת במשחקים האלה. כי חשבתי שהוא מיתמם. שיש סיבה עמוקה לנתק יום לפני כן. מה גם שרציתי לדבר איתו על כל מיני חששות שהיו לי לגבי הפגישה שצפו מאז ששוחחנו יומיים לפני כן.
זה היה סוף הניסיון השני שלנו.
כשהוא יצר קשר חודש לאחר מכן, עימתתי אותו עם זה. לא עברתי לסדר היום. לא מאמינה בלטאטא מתחת לשטיח או לחשוב שדברים ישתנו מעצמם.
הוא ענה שהוא לא ידע שחייבים ליצור קשר כל יום, שהיה לו יום עמוס, ושאם רציתי לדבר, למה לא שלחתי הודעה.
דשנו בזה עוד קצת, נחה דעתי, סיכמנו שמציפים דברים וצריך לעבוד על תקשורת.
You live, you learn.
מה עושים עם זה הלאה אין לי מושג. ברור לי שיש לי חרדת נטישה ושאני צריכה לטפל בה. גם לפסיכולוגית שלי זה ברור.
אבל עדיין. לא לעניין.
