בפנטזיות שלי, השיעבוד הפסיכולוגי של העבד מגיע לרמות שמקבילות לדת.
יש הלכות צניעות: עבד צריך להיות צנוע, כלומר פקוק מאחור ונעול מקדימה.
יש תפילות, טקסים וסגידה לאלה, שהיא השולטת. שלוש תמונות גדולות תלויות על קיר חדרו: של כף רגלה, של אחד משדיה ושל הכוס שלה.
כשהוא מתעורר בבוקר בחדרו, הוא קורא פרק מכתבי הקודש שהם חיברו יחד ושהיא הדפיסה וכרכה עבורו. הם מזכירים לו את קדושתה, את אלוהותה, את עליונותה על פניו, תרתי משמע.
הוא מברך על הבאט פלאג, מנשק אותו ותוחב אותו לישבנו. הוא מורשה לאונן מול אחת התמונות, זו שהיא בחרה עבורו ערב לפני כן, כשהוא ממלמל לעצמו תוך כדי פסוקים נבחרים על היותו רכושה והיא בעליו.
כשהוא גומר, הוא מלקק את זרעו מהרצפה כדי לא להשחית זרע לבטלה. ואז הוא נועל את עצמו בכלובון, כמובן אחרי שבירך, נישק וליקק אותו כדת וכדין.
כל זה קורה השכם בבוקר. לפני שהיא בכלל קמה. הוא עושה זאת שלא בפניה. מתוך אמונה פנימית שלמה שהוא חסיד שוטה ושמצוותה היא מצווה לכל דבר.
כשהיא מתעוררת, היא מפעילה את השלט של הבאט פלאג כדי לקרוא לו. הכל כבר מוכן. ארוחת הבוקר, המים החמים במקלחת, והלשון החמה והרטובה שלו, שרק מחכה לפקודה.
בסוף כל יום הוא מודה לה על הזכות לשרתה, לסגוד לה, להשתייך לה ולעבוד אותה. על כך שהיא מעצבת אותו, מלמדת אותו, מאלפת אותו, על הייסורים והעונג שכרוכים בלהיות מאמין, שומר מצוות אדוק, מקפיד בקלה כבחמורה.
רגע, בעצם אומרים אתון. 😉
