סיפור. מעולם לא הייתי במפגש כזה ואין לי מושג איך הוא מתנהל.
בתחילת המפגש, כל אחד הציג את עצמו. המנחים הזכירו את הגבולות. חיבוקים. לפי הכללים. לא שום דבר מיני.
אנשים הצטוותו לזוגות. באופן לא מפתיע, המשתתפים היפים וצעירים מצאו זה את זה די מהר. היתר, ואני בתוכם, התמהמנו קצת יותר.
ניסיתי להימנע מקשר עין עם הסובבים כמיטב יכולתי. לא אהבתי את ההשתקפות שלי באישונים שלהם. בגדול, אני לא מתה על ההשתקפות שלי.
המאמץ לא להיתקל במבט של אף אחד כנראה דרש יותר ריכוז ממה שחשבתי, כי כשהוא פנה אליי, לא שמעתי אותו.
הוא נכנס לשדה הראייה שלי ושאל שוב אם אפשר להיות הפרטנר שלי. הוא חייך.
Does not compute, זעק המוח שלי. גברים הרבה פחות מצודדים ממנו לא גילו בי עניין. ולא רק במפגש הזה.
"כן, בטח." עניתי בחיקוי מאד משכנע של מישהי שאינה בעיצומו של גל חרדה. אפילו חייכתי.
התחבקנו. הוא ביקש להיות הראשון שמחבק. החיבוק שלו היה נעים. לא לוחץ, לא מלחיץ, לא מדגדג ואפילו הצוואר הנוקשה שלי לא מחה על התנוחה.
הנשימה שלי הואטה ונהייתה סדירה ועמוקה. הגוף שלי הפריש אוקסיטוצין. או אולי דופאמין. הכל נרגע. המוח, הנפש. עצמתי עיניים וראיתי צבעים.
אחרי 20 דקות אמורים להתחלף. המחבק הופך למחובק. כשעברו 20 הדקות, להערכתי, שאלתי אותו אם הוא רוצה להתחלף.
"עוד לא", הוא אמר בשקט. התקיפות בקול שלו הורגשה מספיק כדי שהנוירוטיות שלי לא תרים ראש.
ברחה לי אנקה קטנה בנשימה הבאה. רווחה, הקלה, עונג, נעימות. אחד מאלה. גם כשאני עייפה לפעמים אני פולטת אנקות קטנות כאלה.
"את לא אמורה להשמיע קולות כאלה", שמעתי אותו אומר. אני וכולם. דממת מוות השתררה.
פקחתי עיניים בבהלה. הפלא ופלא, לא ראיתי חדר שלם מביט בי בתוכחה ומניד בראשו על הפרת הכללים והאינטימיות. גם לא היתה דממה. היה זמזום של שיחות מהוסות.
הסתובבתי אליו, מבועתת מבפנים ומבחוץ. הדופק שלי שעט. הגוף שלי קפא.
"סליחה", אמרתי. הבטתי לו ישר בעיניים. שלי היו קרועות לרווחה.
"צחקתי", הוא אמר. "את בסדר?"
ניצלתי את עשר השניות שהיו לי לפני שאני מתחילה לבכות בהיסטריה כדי למלמל שנראה לי שאני אלך.
בשנייה השביעית, כשכבר הייתי די קרובה לדלת, אחת המנחות איגפה אותי ושאלה אם אני בסדר.
"כן, כן. אני פשוט צריכה ללכת", אמרתי.
היא נעצה מבט בוחן בבחור היפה שישב כעת, והביטה בי.
"לא, לא. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר. באמת", אמרתי. תפסתי את היד שלה וסחטתי ממנה עוד כמה שניות של תפקוד.
יצאתי להול וחיפשתי את הנעליים שלי. התיישבתי ונעלתי אותן. שרכתי את נעל שמאל. משהו בפעולה המכנית הזו קרקע אותי. נשמתי עמוק. שרכתי את נעל ימין ביד יציבה יותר. המשכתי לנשום ולהירגע. עצמתי עיניים.
"חכי רגע".
אני מניחה שזה באמת היה משעשע לראות אותי קופצת מהמקום כנשוכת נחש, ולזכותו ייאמר שהוא הצליח לכבוש את צחוקו די מהר.
הוא התיישב מולי.
"אני חושב שעברת חווייה שאת צריכה לעבד, ובתור מי שהיה איתך שם, אני חושב שאני יכול לעזור לך לעבד אותה", הוא אמר. הוא נראה כ"כ רציני, וזה היה כ"כ מתוק.
"פעם ראשונה שלך במפגש כזה?", הוא שאל כשנמאס לו לחכות לתשובה.
"לא, שנייה. ושלך?" על שאלות קונקרטיות אני יודעת לענות יופי.
"שלישית".
הנדתי בראשי בידענות.
"את רוצה שנרד לבית הקפה?"
שוב, מנוד ראש ידעני מצידי.
"אני שנייה נועל נעליים. אל תברחי שוב", הוא נשמע משועשע ותקיף בו זמנית. יואו, איך שנאתי אותו באותו רגע.
כמעט כמו את עצמי.
החלטתי לוותר על הגאווה, הבושה, הניסיון לפענח את המצב, ופשוט לזרום איתו. ווטאבר.
הוא רעה אותנו לשולחן פנוי בבית הקפה הסמוך. לא ראיתי תפריטים על השולחן ולא עלה בדעתי שצריך להזמין מהדלפק. חשבתי שעוד מעט יביאו לנו תפריטים.
"איזה קפה את רוצה?" הוא שאל.
"אני לא שותה קפה", עניתי מוכנית.
"אז מה תרצי?"
רציתי חליטה. אבל לא ידעתי איזה יש אם בכלל. ולא היה לי כוח להתחיל לפרט מה כן ומה לא, ואם אין אז מה במקום.
"שוקו?"
הוא שוב חייך, אבל הפעם החיוך שלו גרם לי להרגיש כאילו השוקו כבר הגיע והוא מתוק, מחליק במורד גרוני ומחמם אותי מבפנים.
הוא הלך לדלפק ואני ייבשתי את העיניים ומחטתי את האף עם המון מפיות.
כשהוא חזר, עם קפה לו ושוקו לי, הוא הביט בתלולית המפיות ואז בי. בלי חיוך הפעם.
הוא לא התיישב מולי אלא בכיסא לידי, והניח יד חמימה על היד הקפואה שלי.
"אז מה קרה לך שם בעצם? הכל היה בסדר עד שאמרתי לך - בצחוק! - שהקולות האלה... "
שפכתי הכל פרט לשוקו. טוב, גם קצת שוקו.
"לא, לא הכל היה בסדר. מהרגע שניגשת אליי כבר התחלתי להילחץ. ואז נרגעתי, ואז אמרת לי, בצדק מוחלט, שאני חורגת מהכללים, וזה ערער אותי לגמרי כי צדקת לגמרי. זו לא אמורה להיות חווייה עם נופך מיני".
הייתי צריכה להסביר, וזה חייב אותי להודות בחוסר הביטחון העמוק שלי. להסביר לו שבמפגש הראשון היה מספיק נחמד כדי שאבוא שוב, אבל לא הרבה מעבר. שלא הבנתי למה הוא בחר דווקא בי.
" מהרגע שפתחת את הפה כשהצגנו את עצמנו בקבוצה היה לי ברור שאני רוצה אותך כפרטנרית", הוא אמר. "דיברת בכזו פתיחות, והיית כ"כ חמודה, עם המבוכה שלך וההומור, והרהיטות".
כן, כן. זה לא פוטר אותי מהאנקה ההיא.
ניתחנו ועיבדנו יחד. ליתר דיוק, אני ניתחתי ועיבדתי והוא הקשיב. והבנתי שזו לא הפעם הראשונה שאני מערבבת אינטימיות ומיניות. אני זקוקה לאינטימיות, אבל ממסכת את הצורך הזה ומנווטת אותו למיניות.
"את עושה את זה גם בעוד דברים", הוא הפתיע אותי. עד אז הוא היה אחלה סאונדינג בורד ותו לא.
"את יפה. אבל את ממסכת את זה בדיבורים והומור וחיוכים. ואז לא שמים לב ליופי השקט שלך. שמים לב למה שאת אומרת ואיך את אומרת את זה, ומתרשמים ממך וחושבים שאת חמודה ומוזרה. אבל כשאת שותקת או במצוקה, כל המסכות האלה יורדות. ואז רואים שאת יפה".
לכי תסבירי לו שהמסכות הן פרי עבודה של שנים, ושהן מלכתחילה תוצר של הגנטיקה הבינונית שלי, העדר כל חוש אופנה, וגבות שהתחילו להתחבר בגיל שמונה. מספר האנשים שחשבו שאני יפה הוא מספר מדומיין. נראה לי שאשכרה ספרתי פעם ויצא שורש של מינוס אחת.
לא הסברתי. שתקתי. יש היאמרו בהפגנתיות.
"ולגבי האנקה שלך, היא אולי לא היתה במקום, אבל מאז אני לא מפסיק לחשוב עליה, וכמה הייתי רוצה להוציא ממך עוד אחת כזו. או כמה. למעשה, נהיה לי ממש קשה להמשיך את הפגישה הזו ככה". הפעם החיוך שלו היה מלא שיניים. אלמלא ידעתי ששמו רועי, הייתי חושבת שקוראים לו זאב.
"אז הנה מה שנעשה. אני אלך לשרותים, ואת תחשבי מה את רוצה לעשות. אם תהיי בכניסה לבית הקפה כשאצא ממנו, ניסע אליי הביתה ונמשיך מאיפה שהפסקנו. אם לא תהיי שם, אני אסע הביתה לבד."
באמת שרק רציתי להגיד "או קיי", אבל הוא הניח אצבע על השפתיים שלי ונענע בראשו. ושוב הוא היה רציני עד כאב, והפעם זה לא היה מתוק.
הוא קם והלך, ואני נשארתי לשבת עם שפתיים בוערות והחלטה לקבל.