שלושה דברים הופכים את חיי לכאלה שמדי פעם אני תוהה אם הם שווים את העמל שכרוך בלתחזק אותם.
הראשון הוא מצבי הבריאותי המידרדר והולך. אולי אני מודעת לכך ביתר שאת כי אני בתהליך ארוך ומעיק של השגת שלושה אבחונים שונים. יוצא שאת מעט האנרגיה שלי אני משקיעה בבקשת הפניות, נסיעות לכל קצווי הארץ לתורים, בדיקות, וסיפור הסאגה בכל פעם לרופאה התורנית. כל מה שאני סובלת ממנו הוא חשוך מרפא. לא מדובר במחלות מסכנות חיים. כן מדובר במחלות נדירות, כרוניות, מגבילות מאד. לפחות חצי מהזמן אני שרויה בכאב, אי נוחות או סבל צרוף.
כיום, אין מרפא לאף אחת מהן. יש כמה טיפולים שמקלים על חלק מהתסמינים, ויש אורח חיים שבשאיפה מונע הידרדרות נוספת. רק שאני מרגישה את ההידרדרות משנה לשנה למרות הכל.
הדבר השני הוא המצב המדיני, פוליטי, לאומי. ההבנה המייאשת שהרבה ממכריי, חברותיי ועמיתיי הם אנשים ששונאים אותי מעצם דעותיי. שנאה, בערות, טיפשות מקיפות אותי מכל עבר. בקבוצת הווטסאפ של הבניין, אחרי כל הודעה גזענית, מגיבים ב"אימח שמם" וכן הלאה. לא יודעת אם יותר מציקה לי הא' הזו או התוכן. גם פה, לא מתים מזה, אבל איכות החיים נמוכה, והעתיד לא נראה ורוד.
הדבר השלישי, ואולי היחידי שרלוונטי לפלטפורמה הזו, הוא הבדידות הקיומית. הצורך העצום במישהו שיאהב אותי, יחבק אותי, יכיל אותי בשתיקה כשאני עצובה, כואבת או גמורה.
שנה וחצי אין מישהו כזה בחיי. בצ'אט ובהודעות אדומות פונים אליי רק אנשים שמעוניינים בשליטה נטו. זו המטרה שלהם, והשיחה, שיכולה להיות חביבה ומהנה, היא רק תחנה בדרך. רובם מראש מסגירים זאת בכך שהם פונים אלי כההשולטת, המלכה, הוד מעלתך וגבירתי.
גם מי שקרא פרופיל, מתמקד במראה, שכתוב במפורש בפרופיל שלי שהוא לא גבול או קריטי. קרא זו הפרזה. רפרף עליו ולא קרא לעומק, או פשוט מתעלם מהחלקים שלא נוחים לו.
אין לי שום כוח, חשק או רצון בקשר שטחי, אינטרסנטי, מיני, בין אם בדס"מי או אחר.
בכנות, אני לא חושבת שזה יקרה שוב. לא אהבה ולא סשן. אני יודעת שאני ראויה לאהבה. אני מדהימה. אני אינטליגנטית, מצחיקה, טובת לב, ערכית, חדת תפיסה. אני אשת שיחה מעניינת. מבחינה מקצועית אני ממשיכה להשתפר אפילו עם כל המגבלות הבריאותיות. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני צריכה לנהל את תחום לקויות הלמידה במשרד החינוך. אני מצליחה להגיע להישגים מאד מרשימים עם סטודנטים, תלמידים ומורים שאני מכשירה.
ועדיין, אני לא אמצא מישהו שיאהב אותי. כי הווירטואליה לא עובדת. כי יותר מדי דברים צריכים להסתנכרן. כי למרות שאני אוהבת את איך שאני נראית, רוב העולם לא.
אז אין מי שיחבק אותי. שיגרום לגוף שלי להפריש הורמוני אושר. שילטף לי את הראש עד שארדם. שכשאני שוקעת, אוכל לפנות אליו לעידוד.
יש משפחה, יש חברים וחברות. יש אופציות לסטוצים וסשנים. זה לא אותו הדבר.
אז לפעמים אני חושבת שאולי לא שווה לחיות חיים כאלה. אני משתעשעת בתכנונים מפורטים של מכתבי פרידה אישיים, תוהה איך למנוע מקרובי משפחה מסוימים להשתלט על ארגון הלווייה והשבעה ועל הנראטיב השקרי שהם ינסו להכתיב, איך למנוע מצב שבו מישהו צריך לגלות את גופתי.
באופן פרדוקסלי, המחשבות האלה נותנות לי נחמה. כי הן מספקות לי תחושה של שליטה בגורלי.
אני שולטת. אני קונטרול פריקית. אין לי שליטה בתחושות הפיזיות שלי. לא יודעת האם אקום מחר כשיש לי כוח להוריד את הזבל ולחפוף ראש או לא. ודאי ששליטה במצב במדינה אין לי. אפילו לצאת להפגין אני לא יכולה. ואין לי מי שיחבק אותי. אבל בתכנון מותי, אני שולטת בהכל. איך, מתי, איפה, מי יארגן את הלווייה ומי את השבעה.
מה שעוד מנחם אותי הוא שאין לי תחושת החמצה. חייתי חיים מלאים. עשיתי, למדתי, טיילתי, אהבתי, נאהבתי, התנסיתי. אין משהו שרציתי לעשות ולא עשיתי, ושכבר לא אוכל לעשות.
אני מניחה שהרבה אנשים משתעשעים במחשבות כאלה בעיתות משבר. לסגור את הבסטה, לגמור עם הקושי.
ואני מניחה שמה שגורם לרובנו להמשיך למרות הכל הוא אחד מהרבה דברים: מבנה אישיות. חוסן נפשי. אינרציה. העדר אומץ. מחשבה על מי שיישאר בלעדינו.
אני כותבת את כל זה פה כי זו פלטפורמה אנונימית. כי אם אשתף במחשבות האלה אנשים שמכירים אותי, הם יתקשו מאד לא להיכנס ללחץ.
אלה מחשבות. זה הכל. פורקן לקושי הנוכח כמעט בעל רגע. אין מה להילחץ. אני מטופלת בנוגדי דיכאון. יש לי פסיכולוגית מצוינת. אין צורך לנסות לעזור לי, לייעץ לי, להמליץ לי או לשכנע אותי שהחיים יפים.
למעשה, אין צורך להגיב בכלל. סליחה אם הפוסט הזה דיכא אתכם ואתכן. לי הוא עזר.
